אילוף כלב מלינואה

הבעיה עם מלינואה כמעט אף פעם אינה תוקפנות. היא כיבוי. בבית בלי תפקיד, כלב שנבנה לעבוד, להיעצר לרגע ולחזור מיד נראה כמו כלב שלא נרגע אף פעם, ובעלים שמתישים את עצמם בניסיון לעייף אותו.

למה המלינואה לא נרגע אף פעם?

כי הוא נבנה בדיוק כך. בדורות האחרונים הגזע הזה נברר בעיקר לשימוש מבצעי, ומה שנבחר בו הוא מהירות, נכונות להיכנס לעניינים ויכולת לחזור שוב ומיד. כלב כזה לא בנוי לרדת לבד מעוררות, ולכן הוא לא יירגע כתוצאה מעייפות אלא כתוצאה מלימוד.

מכאן נובע הדבר שהכי קשה לבעלים לעכל: עייפות לא עובדת עליו. אפשר להוציא אותו לשעתיים, הוא יחזור, ישתה, ויעמוד מולכם מוכן לסיבוב הבא. הגוף שלו מתאושש מהר מדי מכדי שזאת תהיה שיטה.

והחלק השני, שקצת פחות מדברים עליו: כלב כזה מחפש תפקיד באופן פעיל. אם לא נתנו לו אחד, הוא ייקח לעצמו. סיורים לאורך הגדר, רדיפה אחרי הצינור, שמירה על הדלת, איסוף של חפצים מהבית. זה לא קלקול, זאת מערכת שעובדת בלי מטרה.

מה בעלים של מלינואה מספרים לי בטלפון?

לא שהוא תוקפני. הם מספרים שהוא לא מפסיק. שהוא קם בחמש מוכן ליום, שבערב הוא תופס ידיים ובגדים, שהוא מסתובב במעגלים בסלון, שהוא הרס דלת, ושהם כבר מותשים. הרבה פעמים נוספת שורה אחת: קנינו אותו אחרי שראינו סרטון של כלב משטרה.

המשפט האחרון חשוב, ואני אומר אותו בלי שיפוטיות. מה שרואים בסרטון הוא התוצאה של עבודה יומיומית עם צוות שלם, ולא תכונה שמגיעה בתוך הכלב. הכלב מגיע עם המנוע. את התפקיד צריך לתת.

ויש עוד דפוס שחוזר: המשפחה מתחילה לצמצם. פחות אורחים, פחות ערבים בחוץ, הכלב נשאר בחדר כשמישהו מגיע. זה מרגיש כמו פתרון, ובפועל הכלב מקבל עוד פחות עבודה ועוד יותר מרץ עומד, והמצב ממשיך להחמיר.

הוא תופס לי את היד. זאת תוקפנות?

ברוב המקרים שאני רואה, לא. הפה הוא הכלי הראשון של הכלב הזה, והוא משתמש בו כשהעוררות עולה. זה מגע בפה של כלב עבודה, לא כוונה. ההבדל בין תפיסה מתוך התרגשות לבין תגובה מתוך איום ניכר בהקשר: מתי זה קורה, מה קרה שנייה לפני, והאם הכלב רופף ומתנדנד או קפוא ומרוכז.

תפיסה מתוך עוררות	מה שמצדיק עצירה והתייעצות
קורה בשיא המשחק, בערב, או כשנכנסים הביתה	קורה מתוך שקט, בלי התרגשות שקדמה לה
הגוף רופף, הזנב זז, הכלב מתנדנד ומחליף אחיזה	הגוף קופא לרגע לפני, המבט ננעל
משחרר כשהמשחק נפסק ומנסה להמשיך	מופיע סביב אוכל, מקום שכיבה או חפץ מסוים
נעלם כשהעוררות יורדת, וחוזר כשהיא עולה	מופיע כשמתקרבים אליו, ולא כשהוא מתקרב אליכם

גם כשזאת עוררות, אין שום סיבה להשאיר את זה. כלב בוגר במשקל שלושים קילו שתופס יד בהתרגשות יוצר נזק בלי כוונה. מה שלא עובד זה להעניש על התפיסה בלי לשנות את מה שהביא אליה, כי העוררות תחזור מחר בדיוק באותה שעה. אם התמונה בבית שלכם דומה יותר לעמודה השמאלית, זה כבר נושא של נשיכות ולא של משחק, ושווה לעצור ולהתייעץ.

מה קל עם מלינואה ומה באמת קשה?

קל להפעיל אותו, קשה לעצור אותו. זה מהכלבים הכי מתגמלים שיש לעבוד איתם: מהיר, מדויק, רוצה אתכם, ולא נשבר. כל הקושי מרוכז בצד השני של אותה תכונה, והוא לא נפתר באימון יותר אלא באימון אחר.

מה קל	מה באמת קשה
לומד רצפים ארוכים מהר, ומסוגל לשאת עומס אימון אמיתי	כיבוי. שקט הוא התנהגות שצריך ללמד במפורש, הוא לא מגיע מעייפות
רוצה לעבוד מולכם, ומחפש אתכם מיוזמתו. זה המנוע הכי חזק שיש באילוף	עוררות מולידה עוררות. יום של משחק מהיר בונה הרגל של אדרנלין ולא רוגע
מתאושש מהר מטעויות ומעומס, וחוזר לעבוד מיד	הפה הוא שפת האם שלו. בהתרגשות הוא תופס, וזה נקרא בבית תוקפנות
קל מאוד להניע אותו, ולכן אפשר ללמד אותו הרבה בזמן קצר	הוא רגיש לאי דיוק שלכם. בעלים לא עקביים מייצרים אצלו חוסר שקט, לא התרסה

מה הטעות שכמעט כל בעלי המלינואה עושים?

מוסיפים פעילות במקום תפקיד. אופניים בבוקר, מאה זריקות כדור בערב, ריצה ארוכה בסוף השבוע. אחרי חודשיים יש כלב בכושר מצוין שצריך יותר מקודם, כי בדיוק את זה אימנו: גוף שמסוגל ליותר, וראש שהתרגל לעבוד ברמת אדרנלין גבוהה.

המשחק המהיר הוא לא רק בזבוז, הוא גם מתרגל משהו. כלב שמקבל כל יום רצף של ריצות קצרות בעוצמה מקסימלית לומד שככה נראה ערב. אחרי מספיק חזרות, הגוף שלו מתחיל להתכונן לזה מראש, וזה מה שהבעלים מתארים ככלב שלא מצליח להירגע בערב. כתבתי על הדפוס הזה גם בעמוד על כלב היפראקטיבי.

הטעות השנייה, וזאת שהכי קשה לתקן בדיעבד, היא להתחיל משחק של אור או של צל. זה מצחיק בשבוע הראשון, ואצל הגזע הזה זה עלול להפוך לדפוס שחוזר מעצמו, בלי שאף אחד מפעיל אותו. אם זה כבר קרה, מפסיקים לגמרי ובודקים גם עם הווטרינר.

והשלישית היא הכי פשוטה: מעלים לו את העוררות שעה לפני השינה ומצפים שיירגע. ערב עם מלינואה צריך לרדת ולא לעלות, וזה שינוי שאפשר לעשות כבר הלילה.

מלינואה הוא כלב קיצוני, או שזה הבית?

את התווית של כלב קיצוני אני שומע הרבה. מה שאני פוגש זה כמעט תמיד כלב עבודה בתוך חיים שלא בנויים לו: דירה, שתי יציאות ביום, ואף אחד לא פנוי לעבוד איתו. אותו כלב בדיוק, עם תפקיד יומיומי ושעות מנוחה מסודרות, נראה אחרת לגמרי בבית.

בכיוון השני, יש משהו שכן שייך לגזע וצריך לקחת ברצינות לפני שקונים: זה לא כלב שמסתדר עם פחות. הוא לא ייכנס לשגרה נוחה ויוותר. הוא יבקש, ואם לא יקבל הוא ימצא. זאת לא בעיה של הכלב, זאת שאלה של התאמה, וכדאי מאוד לשאול אותה לפני ולא אחרי.

הכלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו, כשהוא חי בתוך עולם עם גבולות ברורים ועם בעלים שמספקים את צרכיו.

איך מלמדים מלינואה כיבוי?

מתייחסים לשקט כאל התנהגות שמלמדים, ולא כאל מה שקורה כשנגמר הכוח. העיקרון פשוט: להוריד את שיא העוררות היומי, לתגמל שכיבה שקטה כשהיא מתרחשת מעצמה, ולסיים כל פעילות לפני השיא. זאת עבודה על שליטה בדחפים, לא על כושר. שישה צעדים לביצוע מהיום.

1. קובעים שעות מנוחה במקום מוגדר. כלב בוגר ישן הרבה שעות ביממה, וכלב שלא מגיע לזה נראה היפראקטיבי. מנוחה מתוזמנת היא חלק מהאימון, לא הפסקה ממנו.
2. מסיימים כל משחק לפני השיא ולא אחריו. חמש זריקות ועוצרים בעוד הוא רוצה. זה הפרט שמשנה הכי הרבה, והכי קשה לבצע.
3. מחליפים מהירות בחיפוש. לפזר אוכל בדשא, להחביא חפץ ולשלוח אותו למצוא. עבודת אף מורידה עוררות, ריצה אחרי כדור מעלה אותה.
4. מתגמלים שכיבה שקטה בלי לבקש אותה. הוא נשכב מעצמו בפינה, אתם מניחים פרס בשקט וממשיכים. זה מלמד אותו שגם לא לעשות כלום משתלם.
5. בונים ערב יורד. הפעילות החזקה בבוקר או אחר הצהריים, ובשעתיים האחרונות רק דברים רגועים. הכלב לומד מבנה של יום.
6. נותנים תפקיד אחד עם התחלה וסוף, כל יום. עשרים דקות של עבודה מסודרת מולכם עושות לו יותר מכל טיול ארוך.

מה שלא עובד, ואני רואה את זה בכל שיחה כמעט: להעלות את המינון. אופניים במקום הליכה, שעתיים במקום שעה. הכלב הזה יעמוד בזה, ואז יבקש עוד. העלאת מינון עם מלינואה היא ריצה במקום.

כמה זמן זה לוקח? את ההבדל בערב רואים לרוב אחרי שבוע או שבועיים של מבנה יום קבוע. כיבוי אמיתי, כזה שמחזיק גם ביום עמוס, נבנה בחודשים, והוא מחזיק רק כל עוד המבנה נשאר.

מתי אי השקט הוא לא עניין של אילוף?

בשלושה מצבים שחשוב להבדיל ביניהם: חוסר שינה כרוני, כאב, ודפוס כפייתי. כלב שישן מעט מדי נראה בדיוק כמו כלב עם יותר מדי מרץ, כלב שכואב לו לא מצליח להירגע, וכלב שנכנס לדפוס כפייתי כבר לא בוחר להפסיק. השלושה דורשים טיפול שונה לגמרי.

מה שווה לברר לפני שמוסיפים עוד אימון

• כמה שעות הוא באמת ישן ביממה, ברצף ולא בחטיפים של דקות
• רדיפה אחרי אור, צל או השתקפות שמתחילה מיוזמתו של הכלב
• ליקוק חוזר של אותו מקום, או סיבוב סביב עצמו שחוזר באותן שעות
• צליעה קלה, קימה איטית או סירוב לקפוץ, במיוחד בגזע עם נטייה לבעיות מפרקים
• שינוי פתאומי באופי, בתיאבון או במשקל אצל כלב בוגר
• רגישות למגע באוזן או בעור שמופיעה יחד עם חוסר שקט

אני מאלף ולא וטרינר. דפוס כפייתי בפרט הוא דבר שאני מעדיף שייבדק מוקדם, כי ככל שהוא מתורגל זמן רב יותר, כך קשה יותר לעבוד איתו. בכל אחד מהסימנים האלה, לבדוק עם הווטרינר לפני שמוסיפים אימון.

האם שלושה שבועות של אילוף בפנסיון פותרים את זה?

לא לגמרי, ואני אומר את זה מראש. אפשר ללמד את הכלב פקודות, כיבוי, התנהגות בבית ועבודה ברצועה, וזה משנה הרבה. מה שלא משתנה בשלושה שבועות זה הצורך שלו בתפקיד יומיומי. אם אורח החיים בבית יחזור בדיוק לקדמותו, גם ההתנהגות תחזור.

לכן עם הגזע הזה אני מתעקש על החלק שלכם. מה שאני עושה באילוף בתנאי פנסיון הוא רצף: 3 אימונים ביום, טיול יומי שאני מוביל בעצמי, וסדר יום קבוע שבתוכו יש גם שעות מנוחה. דווקא עם מלינואה החלק שהכי שווה כאן הוא המנוחה המתוכננת ולא האימון, כי כיבוי נלמד מתוך שגרה ולא מתוך עייפות.

ואז עובדים עליכם. יש מפגש אחד בפנסיון אחרי שבועיים, ובסיום מפגש מסירה. במקרה של מלינואה המפגשים האלה חשובים בדיוק כמו העבודה עם הכלב, כי מה שיקבע בחודש השלישי זה לא מה שהוא יודע אלא מה אתם ממשיכים לעשות. יש גם חצי שנה של חזרות לתרגול בתיאום מראש, וזה בדיוק המקום שבו הגזע הזה מרוויח מהן.

ואם בשיחה איתכם אני מבין שאין בבית מי שייקח על עצמו עבודה יומיומית עם הכלב לאורך שנים, אני אגיד לכם את זה בכנות. עדיף לשמוע את זה ממני בטלפון מאשר לגלות את זה בחודש הרביעי.