אילוף גולדן רטריבר

גולדן רטריבר ידידותי עד כדי בעיה. כל העבודה איתו היא על בלמים, לא על דחף. הוא לא נדלק מתנועה, מטריטוריה או מאיום, הוא נדלק מאדם, והיכולת לעצור את עצמו באמצע היא הדבר שהכי חסר לו.

למה הגולדן רטריבר מתלהב מכל אדם ברחוב?

כי זה התפקיד שבשבילו הוא נבנה. הגולדן רטריבר נברר לעבוד לכיוון אדם ולא לכיוון חיה: לצאת למים או לשדה, להרים דבר בפה רך ולהביא אותו בחזרה לידיים. דחף שפונה אל אדם לא נעלם בבית, הוא רק מחפש לאיזה אדם להיצמד, וכל עובר אורח עונה על ההגדרה.

זאת הסיבה שהעבודה איתו שונה מרוב הגזעים האחרים שכתבתי עליהם. כלב שנברר לשמור מתח מול מה שזז, או לשלוט בתנועה של עדר, מגיע עם דחף שצריך להפנות למשהו. הגולדן מגיע עם דחף שצריך להאט. אין לו מנגנון פנימי חזק שאומר לו שעכשיו לא הזמן לפגוש מישהו.

והחלק שמסביר את כל שאר העמוד: אין לו סיבה להתעלם. אצל כלב שמירה אפשר לבנות על הרגיעה שהוא מוצא כשאין על מה לפקח. אצל גולדן, להתעלם מאדם הוא בדיוק ההתנהגות שעומדת נגד כל מה שבירור הגזע עשה, ולכן זאת ההתנהגות שדורשת כאן את מספר החזרות הגדול ביותר. במילה מקצועית, זאת עבודה על שליטה בדחפים.

מה בעלים של גולדן מספרים לי, ואחרי כמה זמן הם מתקשרים?

שהוא קופץ על כל אדם, מושך ברצועה לכל כלב ואדם, לוקח חפצים ומוביל אותם בפה, ובפארק לא חוזר כשקוראים לו. אבל הדבר שמייחד את הגזע הזה הוא העיתוי: הם מתקשרים לעיתים קרובות אחרי שנה וחצי עד שלוש שנים, ולא אחרי שלושה חודשים כמו בגזעים אחרים.

ההבדל הזה הוא כל הסיפור. בעלים של כלב שנובח על זרים או נוהם מפחדים, ופחד מביא אנשים לטלפון מהר. בעלים של גולדן מתרגשים ביחד איתו, הם מתביישים להתלונן על כלב שמח, והסביבה גם מחמיאה להם עליו. התוצאה היא התנהגות שקיבלה אינספור חזרות מוצלחות לפני שמישהו קרא לה בעיה.

ויש שורה שחוזרת כמעט בכל שיחה כזאת: הוא הפיל את אמא שלי. זה כמעט תמיד הרגע שבו מרימים טלפון, ואני אומר אותו בלי שיפוטיות. כלב במשקל שלושים קילו שמגיע לאדם בשמחה ובמהירות מפיל אדם מבוגר בלי שום כוונה, וחוסר הכוונה הוא בדיוק מה שהופך את זה לעניין של אילוף ולא של אופי. פירוט מלא יש בעמוד על כלב שקופץ על אנשים.

למה הפה שלו תמיד מחזיק משהו, ומה עושים עם זה?

כי נשיאה בפה היא צורך אצלו ולא שובבות. הגזע נברר לאחיזה עדינה ולהבאה, ולכן גולדן שמסתובב עם גרב, עם נעל או עם שלט לרוב אינו הורס, הוא עושה את מה שהוא בנוי לעשות. הפתרון אינו למנוע ממנו לשאת, אלא לקבוע מה מותר לו לשאת.

מה שלא עובד, ואני רואה את זה בכל בית כמעט: לרדוף אחריו כדי להוציא את החפץ. מרדף הוא המשחק הטוב בעולם מבחינתו, ואחרי עשר פעמים הוא לומד לקחת דברים דווקא כדי להתחיל אותו. וגם לפתוח לו את הפה בכוח לא עובד, כי זה מלמד אותו לבלוע מהר בפעם הבאה.

מה שכן עובד זאת החלפה. יש חפץ אחד או שניים שתמיד זמינים לו, ואתם מתקרבים עם משהו טוב יותר במקום לקחת. בשלב הבא מלמדים את ההחזרה כדבר שמשתלם: הוא מביא, מקבל, ואז מקבל את החפץ בחזרה. זאת בעצם פקודת “עזוב” שנבנית מהחלפה ולא ממאבק. גולדן שלומד שלהביא לכם משהו הוא רווח מפסיק להתחבא עם הדברים.

הגבול שבו זה עובר ממני לווטרינר

• הוא לא רק נושא אלא בולע: בד, גרביים, עצמות, אבנים, פלסטיק.
• הקאות חוזרות, סירוב אוכל, בטן מתוחה או אי יציאה. זה מקרה דחוף ולא נושא לאימון.
• החשק לאכול חפצים שאינם אוכל גדל והופך לקבוע, ולא רק מופיע בטיול מעניין.
• הוא לועס ובולע דווקא כשנשאר לבד, וזאת בדרך כלל שאלה אחרת לגמרי.

אני מאלף, לא וטרינר. בגזע שמכניס דברים לפה כברירת מחדל, בליעה היא הסיכון המעשי הגדול ביותר שאני פוגש, ועל זה אני אומר לבעלים לבדוק עם הווטרינר ולא איתי.

מה קל באילוף גולדן רטריבר ומה באמת קשה?

קל ללמד אותו הרבה, וקשה ללמד אותו דבר אחד: להתעלם. הוא יקלוט פקודה חדשה מהר, יסבול מגע וטיפוח, לא ייפגע מטעויות באימון ולא יחזיק חשבון. וכל הקושי מרוכז ברגע שבו מופיע אדם, כלב או ריח מעניין, ואין לו איך לעצור את עצמו.

מה קל	מה באמת קשה
אוכל וקשר שווים לו הרבה, ולכן אפשר ללמד אותו פקודה חדשה בחזרות קצרות ובלי מאבק	אין לו בלמים בשמחה. הוא לא מתעלם מכם, הוא פשוט לא מצליח לעצור את עצמו באמצע
לא שומר על טריטוריה ולא מגן על הדלת, ולכן אורח שנכנס הוא רגע קל יחסית לעבוד עליו	אין לו שום סיבה פנימית להתעלם מאדם. להתעלם זאת ההתנהגות הקשה ביותר ללמד אותו
סובל מגע, טיפוח ובדיקה וטרינרית טוב מרוב הגזעים, וזה חוסך חצי מהבעיות של כלב גדול	הפה. הוא נברר להחזיק ולשאת, ולכן בהתרגשות הוא לוקח, מוביל ביד ואוסף מה שמוצא
מחזיק ריכוז לאורך אימון שלם ולא נשבר מטעויות, ולכן אפשר ללמד איתו רצפים ארוכים	הגירוי שלו הוא אנשים, והם נמצאים בכל מקום. אין רחוב שבו הוא פוגש פחות ממה שמדליק אותו

השורה הרביעית היא זאת שמשנה את תוכנית העבודה. עם כלב שמגיב לקורקינטים אפשר לבחור רחוב שקט ולהתקדם בהדרגה. עם גולדן אין רחוב שקט, כי מה שמדליק אותו הוא אנשים, והם גם בפארק וגם במעלית וגם בחצר של השכן. לכן אצלו עובדים על ההתנהגות בתוך המפגש ולא במקום בלי מפגשים.

אומרים שגולדן הוא כלב טוב שלא צריך אילוף. איפה זה נשבר?

בגודל ובזמן. האופי הנעים נכון ברוב המקרים, ובדיוק בגללו ההתנהגות נסבלת שנתיים ומצטברות לה חזרות מוצלחות. ואז אותה שמחה שהייתה חמודה בשמונה קילו מפילה אדם מבוגר בשלושים קילו. לא השתנה שום דבר באופי של הכלב, רק המשקל והוותק.

אני לא קובע שגזע כלשהו בטוח או מסוכן, ואני לא חושב שזאת שאלה שאפשר לענות עליה מהטלפון. מה שאני כן יכול לומר זה מה שאני רואה בפועל: אצל הגזע הזה הבעיות שמגיעות אליי הן לרוב בעיות של עוצמה ושל גודל, ולא של כוונה. וזה אומר שהן ניתנות לעבודה, ושהן גם לא נפתרות לבד.

ויש עוד צד לאותו מטבע, והוא לטובת הגזע: גולדן שלא קיבל גבולות ברורים אינו כלב מאושר יותר, הוא כלב מבולבל. הכלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו, כשהוא חי בתוך עולם עם גבולות ברורים ועם בעלים שמספקים את צרכיו. הגבולות לא מורידים לו את השמחה, הם רק קובעים לה מתי.

וכמו שאני תמיד אומר: כלב מאוזן הוא כלב מאושר!

מה הטעות שעושים דווקא כי הגולדן הוא כלב נעים?

מתגמלים את ההתרגשות שוב ושוב בלי לשים לב. כל קפיצה שקיבלה ליטוף, כל משיכה שהגיעה אל הכלב שמעבר לכביש, כל נגיסה ביד שנגמרה בצחוק. הגולדן אינו מתווכח איתכם, הוא פשוט מקבל תשלום על בדיוק מה שאתם רוצים להפסיק. משיכה ברצועה מתוך התרגשות מטופלת אחרת ממשיכה מכוח, והיא מפורטת בעמוד על משיכה ברצועה.

הטעות השנייה היא הפארק. בעלים של גולדן מחליפים אימון בגינת כלבים, כי שם הוא מאושר ושם הוא גם מתעייף. אבל שעה בגינה מתרגלת אותו להגיע בריצה לכל אדם ולכל כלב, ולהתעלם מהקול שלכם, כי שם גם זה מצליח לו תמיד. אחרי חודשיים יש כלב בכושר מצוין שמתעלם מכם ביתר ביטחון.

והשלישית, שעולה בכל שיחה: מאכילים אותו מהיד כל היום, חטיף אחרי חטיף, בלי שום דרישה. אצל גזע שהאוכל הוא המנוע שלו, אוכל חינם לאורך היום הורס את כלי העבודה הטוב ביותר שיש לנו. כלב שמקבל עשרות חטיפים ביום בלי סיבה כבר לא מתרגש מחטיף באימון.

מה שבכל זאת מקל כאן: כל שלוש הטעויות נמצאות בידיים שלנו ולא באופי שלו. ברגע שהבית מפסיק לשלם על ההתרגשות, גולדן משתנה לרוב מהר מאוד.

כמה פעילות גולדן רטריבר צריך, ואיזו?

פעילות שיש בה פה, אף ושקט, ולא רק ריצה. גולדן בוגר צריך בדרך כלל שתי יציאות טובות ביום, ובהן משהו שמתאים למה שהוא נברר לעשות: הבאה מסודרת שנגמרת בהחזרה ליד, חיפוש של צעצוע מוחבא, שחייה כשיש אפשרות, ותרגול קצר של הליכה לידכם כשאנשים עוברים.

ההבדל בין פעילות שמרגיעה לפעילות שמלהיבה הוא המבנה. הבאה של עשר זריקות, כשבכל פעם הוא חוזר, מוסר את הכדור ויושב, היא תרגול של בלמים. זריקה אחרי זריקה בלי סוף היא תרגול של עוררות. ושני דברים קטנים שמשנים הרבה: חלק מהארוחה היומית ניתן באימון ולא בקערה, ויש שעות מנוחה קבועות במקום מוגדר, כי גולדן צעיר שלא נח מספיק נראה כמו כלב שלא מקשיב.

כמה זמן זה לוקח? את ההבדל בדלת רואים לרוב אחרי שבוע או שבועיים של רצף קבוע ואורחים שמשתפים פעולה. את ההבדל ברחוב, מול אנשים וכלבים, מודדים בחודשים, והוא תלוי בעיקר בכמה זמן ההתנהגות כבר מתורגלת. גור שמתחילים איתו מוקדם חוסך את רוב הדרך, ועל השלב הזה כתבתי בעמוד על גורים.

מה אפשר לעשות מחר בדלת כשמגיע אורח?

לשנות את הרצף, לא את הכלב. רוב מה שקורה בדלת נקבע בדקה שלפניה ובמה שהאורח עושה בשניות הראשונות, ולכן זה גם המקום הקל ביותר להתחיל בו. שישה צעדים, בלי שום ציוד מיוחד.

1. מחברים לו רצועה בבית, דקה לפני שדופקים בדלת. לא כעונש ולא כריסון כוח, אלא כדי שתהיה לכם דרך למנוע ממנו להגיע לאורח לפני שהוא רגוע. בלי זה, הקפיצה קורית לפני שהספקתם להגיד מילה, ועוד חזרה מוצלחת נכנסה לו לחשבון.
2. נותנים לו כתובת: מזרן או שטיח במרחק שלושה מטרים מהדלת. כלב גולדן לא צריך שיאסרו עליו לקפוץ, הוא צריך לדעת מה לעשות במקום. מקום עם שוליים ברורים הוא ההתנהגות החלופית הזולה ביותר ללמד אותו.
3. מתאמים עם האורח מראש שהוא מתעלם. זה הצעד שכמעט אף אחד לא עושה, והוא הכי חזק. אורח שמלטף כלב קופץ לימד אותו שקפיצה עובדת. מבקשים מהאורח להיכנס, לשבת, ולהסתכל על הכלב רק כשארבע רגליים על הרצפה.
4. שמים לו משהו בפה כשהדלת נפתחת. צעצוע שמותר לו לשאת, או עצם לעיסה. זה לא תחליף לאימון, זאת עבודה עם הגזע: כלב שנברר לשאת דבר בפה מתפרק פחות כשיש לו משהו לשאת.
5. מתרגלים כשאף אחד לא בא. דופקים על הדלת בעצמכם, פותחים וסוגרים, שולחים אותו למקום, משחררים. עשר חזרות בשקט שוות יותר מחמישה אירועים אמיתיים, כי באירוע אמיתי הוא לא לומד, הוא מתמודד.
6. הברכה מגיעה אחרי ההירגעות, ותמיד. אנחנו לא מבטלים לו את המפגש, אנחנו רק דוחים אותו בעשרים שניות. גולדן שמבין שההירגעות היא מה שמביא את האדם מתחיל להירגע לבד, וזה בדיוק מה שאי אפשר להשיג בגערה.

ומה לא לעשות: לא לסגור אותו בחדר בכל פעם שמגיע אורח. זה פתרון מצוין לשבוע הראשון וגרוע לחודש השלישי, כי הכלב מקבל פחות הזדמנויות ללמוד ועוד יותר התרגשות מהדלת. הימנעות מלמדת גולדן שאנשים הם אירוע נדיר ויקר, וזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו רוצים שהוא יחשוב.

מתי ההתנהגות של הגולדן מסתירה בעיה רפואית?

כשהיא מופיעה סביב גירוד, סביב אוזניים, או סביב תנועה. גולדן רטריבר ידוע בנטייה לרגישות עורית ולדלקות אוזניים חוזרות, ולבעיות מפרקים בירכיים ובמרפקים. כלב שמגרד כל היום או שכואב לו לקום נראה בבית כמו כלב חסר ריכוז, והוא פשוט לא נוח לו.

מה שווה לבדוק לפני שמוסיפים עוד אימון

• מטלטל ראש, מגרד אוזן, או נעשה פתאום רגיש למגע באזור הראש.
• מלקק כפה או מפרק שוב ושוב, או מלקק אותו מקום בבטן עד שהוא אדום.
• קם לאט אחרי שכיבה ארוכה, מהסס לקפוץ לרכב, או מתיישב עקום.
• עלייה או ירידה במשקל בלי שינוי באוכל, יחד עם איטיות או עצבנות חדשה.
• כלב צעיר שמהסס לרדת במדרגות אבל רץ בחצר. זה שווה בדיקת מפרקים.

אני מאלף, לא וטרינר. בכלב גדול שקופץ הרבה אני מעדיף שהמפרקים ייבדקו מוקדם, כי אם יש שם כאב, גם התרגילים שאני נותן צריכים להיראות אחרת. בכל אחד מהסימנים האלה, לבדוק עם הווטרינר.

מתי כבר לא מספיק לעבוד על זה לבד, ומה נותן פנסיון?

כשהסביבה מבטלת לכם את העבודה. על גולדן עובדים בתוך מפגשים, וכל מפגש מצריך אדם שמשתף פעולה: שלא מלטף כלב קופץ, שלא אומר שזה חמוד, ושמחכה עשרים שניות. לרוב האנשים אין את השליטה הזאת על הסביבה שלהם כמה פעמים ביום, כל יום.

כאן נכנס אילוף בתנאי פנסיון, שהות שבה מישהו עוצר כל קפיצה, בכל פעם. הכלב גר אצלי שלושה שבועות, אני עובד איתו 3 פעמים ביום, כל יום, והוא יוצא לטיול יומי בליווי שלי. דווקא בגזע הזה הערך אינו בעוצמה אלא בעקביות: כל מפגש במשך שלושה שבועות נגמר אותו דבר, והחזרה הזאת היא מה שבונה את הבלמים שחסרים לו. בתוך הרצף הוא לומד את שש פקודות הבסיס, רגלי, שב, ארצה, לא לזוז, אליי ולמקום. פקודות הוא ילמד בכל מקרה, כי הוא לומד מהר. ריסון דחף הוא מה שהוא לא ילמד לבד.

ואז מעבירים את זה אליכם. יש מפגש אחד בפנסיון אחרי שבועיים, ואתם מתרגלים איתו בעצמכם, כי כלב בגודל הזה חייב לעבוד מול היד שבאמת מחזיקה את הרצועה. בסיום יש מפגש מסירה כאן בפנסיון, ובמקרה של גולדן הדלת היא הנושא המרכזי בו: מתרגלים את המצב כאן, ואתם יוצאים עם נוהל מדויק לדלת בבית. בימים הראשונים אני זמין בטלפון, ואחרי זה יש חצי שנה של חזרות לתרגול בתיאום מראש.

ומה שאני לא עושה: אני לא מבטיח תוצאה בטלפון, ואני לא אומר שפנסיון מתאים לכל כלב. אם ההתנהגות מופיעה רק בנוכחותכם, או אם מה שבאמת חסר בבית הוא עבודה יומית שאף אחד לא יעשה גם אחרי שהוא יחזור, אני אגיד לכם את זה בשיחה הראשונה.