אילוף פומרניאן

פומרניאן הוא כלב שתפקידו להודיע. השאלה אינה אם הוא יודיע, אלא מי מחליט מתי נגמר. ושניים משלושת הנושאים בעמוד הזה, ההרמה והצוואר, לא מופיעים באותה צורה אצל אף גזע אחר שכתבתי עליו.

למה הפומרניאן נובח על כל רעש במדרגות?

כי זה התפקיד שבשבילו הוא נבנה. הפומרניאן הוא ספיץ שהוקטן לאורך דורות, וכלבי ספיץ נבררו להתריע על כל שינוי בסביבה ולא להתמודד איתו. הוא לא אמור לעצור את מי שמתקרב, הוא אמור להודיע עליו, ולכן הקול שלו חזק ומהיר והוא נפתח על גירוי קטן מאוד.

ההבדל הזה הוא בדיוק הסיבה שהוא מקבל עמוד נפרד משני הכלבים הקטנים האחרים באתר. השיצו, שנברר להיות ליד אדם, מגיע אליי בגלל קרבה ובגלל סבילות למגע. הפודל, כלב קטן עם מוח של כלב עבודה, מגיע אליי בגלל מהירות למידה שעבדה נגד הבעלים. הפומרניאן מגיע אליי בגלל קול.

והחלק המעשי: הגירוי שלו הוא בעיקר שמיעתי ולא חזותי. הוא לא צריך לראות מישהו בשער, הוא שומע דלת נפתחת שתי קומות מעל, מעלית שנעצרת, מפתח בחור. לכן אצלו לא עוזר רק לחסום את קו הראייה, ולכן גם הסביבה שלו עמוסה בגירויים הרבה יותר ממה שנראה לנו. בדירה הוא עובד כמעט בלי הפסקה.

איך מורידים נביחת התרעה של כלב קטן בדירה?

לא עובדים על הקול, עובדים על מה שבא אחריו. ההתרעה עצמה מצליחה לו כמעט תמיד, כי מי שעמד בחדר המדרגות ממשיך בדרכו בכל מקרה, ולכן אין סיכוי לנצח אותה. מה שאפשר לשנות זה את האורך, את העוצמה ואת מי שמכריז שנגמר.

המנגנון שמחזיק את זה בבית הוא התגובה שלנו. הכלב נובח, מישהו קם ללכת לבדוק, ומבחינת הכלב השורה שנסגרה היא שההודעה התקבלה והצוות יצא לבדוק. אם במקום זה מישהו גוער, זאת עדיין תשומת לב, וזה אפילו טוב יותר מבחינתו, כי יש גם קול שמצטרף.

מה שעובד זה רצף קצר וקבוע: הוא נובח פעם או שתיים, מישהו אומר מילה אחת שמסיימת, הכלב הולך למקום, ושם מחכה לו משהו טוב. אחרי מספיק חזרות, הנביחה הראשונה נשארת וכל השאר נחתך. את החומר המלא על סוגי הנביחות ועל מה שמבדיל ביניהן כתבתי בעמוד על נביחות יתר בבית ובחדר המדרגות.

ושני דברים שמשתלמים במיוחד אצלו לפני שמתחילים בכלל באימון. אחד, להזיז את מקום השכיבה שלו מהדלת, כי כלב ששוכב שני מטרים מהדלת שומע הרבה יותר מכלב ששוכב בחדר הפנימי. שניים, לבדוק מה הוא שומע בשעות הקבועות. הרבה מהנביחות של כלב דירה הן על לוח זמנים, ולא על אירוע. עוד על החיים עם כלב בלי חצר יש בעמוד על כלב בדירה.

מה הטעות שחוזרת אצל כמעט כל בעלי הפומרניאן?

מרימים אותו. זאת הטעות המרכזית בגזע הזה, והיא לא טעות של אדישות אלא של דאגה: כלב של חמישה קילו מול כלב גדול או מול כביש, ומי לא ירים. אבל כל הרמה מוחקת חזרה שהכלב היה אמור לעבור על הרצפה, ואחרי שנתיים אין לו שום ניסיון להסתמך עליו.

מה שהוא לומד מההרמה הוא שני דברים, ושניהם לא מה שהתכוונו. הראשון: הדרך להתמודד עם משהו מפחיד היא לעלות למעלה, ולכן הוא מתחיל לבקש את זה יותר ויותר מוקדם, ואז גם לנבוח מהידיים, שם הוא בטוח לגמרי. השני: התקרבות של כלב אחר מנבאת שתופסים אותו, וזה כשלעצמו מלחיץ.

יש לזה גם צד שקשה להגיד בקול: גובה הופך אותו לנועז. פומרניאן בידיים נובח על כלבים שהוא לא היה מתקרב אליהם על הרצפה, כי אין לו שום סיכון. ואז, ברגע שהוא מונח למטה, הוא מגלה שהחשבון לא מסתדר, וזה אחד הדברים שהופכים כלב קטן לכלב שמתחיל להגיב חזק.

והטעות השנייה, קטנה ושווה תיקון מיידי: מצחיקים אותו. כלב קטן שנוהם או שמתנפח נראה מצחיק, אז צוחקים, מצלמים ומראים לאורחים. מבחינת הכלב זאת תשומת לב מלאה על ההתנהגות שהוא חשב שאולי תעזור לו, והיא נצרבת. אותו דבר בכלב בגודל אחר לא היה מצחיק אף אחד.

קנה נשימה רגיש בפומרניאן: מה זה משנה ברצועה?

זה מוציא את הצוואר מהמשחק לגמרי. רגישות של קנה הנשימה שכיחה בגזע הזה, ולכן הכלב הולך ברתמה שמפזרת לחץ על החזה, ולא בשום דבר שמהדק את הצוואר או שמפעיל עליו לחץ. זאת לא זהירות יתר, זאת מניעה של נזק אמיתי לנשימה. ההבדלים בין סוגי הציוד מפורטים בעמוד על רצועה, רתמה וקולר.

איך זה נשמע, וזה הפרט שמזהים בו

שיעול יבש וקולני שנשמע כמו צפצוף או כמו אווז, בדרך כלל בהתרגשות, בלחץ על הצוואר או אחרי נביחה ארוכה. הוא נשמע מפחיד והוא קצר. אם שמעתם את זה, בודקים עם הווטרינר לפני שממשיכים לתרגל ברצועה, ולפני שמישהו מחליט שזה רק התרגשות.

המשמעות המעשית לאימון היא שאצלו אסור להסתמך על שום תיקון שעובר דרך הרצועה. כלב קטן שמושך מקבל אוויר חסום הרבה יותר מהר מכלב גדול, ולכן העבודה כאן היא בכיוון ההפוך: להוריד את העוררות שגורמת למשיכה, לקצר את התרגיל לשניות, ולעבוד על עצירות ושינויי כיוון. איך בונים הליכה רפויה מאפס כתבתי בעמוד על משיכה ברצועה.

ויש כאן גם לולאה שחשוב להכיר: הנביחה עצמה מעמיסה על הצוואר. כלב שנובח עשרים דקות בחדר מדרגות עלול גם להשתעל יותר אחר כך, ולכן אצל הגזע הזה עבודה על אורך הנביחה היא לא רק עניין של שקט בבית. זה אחד המקומות הבודדים שבהם אימון התנהגות ובריאות נפגשים ישירות.

מה קל באילוף פומרניאן ומה באמת קשה?

קל ללמד אותו, קשה להוריד אותו מהידיים ולהחליט מתי הנביחה נגמרה. הוא חכם, נצמד לאדם, מסתפק בתרגול של דקה ולא צריך שטח. וכל הקושי מרוכז בשניים: בהרגל של הבית להרים אותו, ובכך שההתרעה שלו מצליחה כמעט בכל פעם בלי שאף אחד יכול למנוע ממנה להצליח.

מה קל	מה באמת קשה
קולט פקודה חדשה מהר, ומסתפק בתרגול של דקה. אין צורך בשטח ואין צורך בציוד	נביחת התרעה. היא מצליחה לו, כי מי שנכנס לחדר המדרגות ממשיך בדרכו בכל מקרה
אוהב לעבוד מול אדם ונצמד אליו, ולכן הוא מגיע לאימון מעצמו	הוא כמעט לא היה על הרצפה ליד גירוי אמיתי, ולכן אין לו ניסיון להסתמך עליו
קל ללמד אותו מקום קבוע בבית, כי מזרן קטן מספיק לו והוא מרגיש בו טוב	הצוואר. בגזע הזה לא משתמשים בלחץ על הצוואר בכלל, וזה מוריד כלים שבעלים רגילים אליהם
שגרה קבועה מרגיעה אותו מהר, וההשפעה נראית לרוב בתוך שבוע	הסביבה שלו רועשת ממילא. דלתות, מעלית, שכנים וחניה, וכל אחד מהם הוא עוד הזדמנות להתריע

השורה השנייה היא זאת שקובעת כמה זמן זה ייקח. בעלים מניחים שהעבודה תהיה על הנביחה, ובפועל רוב העבודה היא על בניית ניסיון שאין לו: לעמוד על הרצפה כשמשהו קורה, ולגלות שלא קרה לו כלום. את זה אי אפשר ללמד בחדר, רק בחוץ ובהדרגה.

אומרים שפומרניאן פשוט נובח, וזה הגזע. עד כמה זה נכון?

נכון שהנטייה להתריע שייכת לגזע, ולא נכון שהתוצאה שאתם חיים בה שייכת לגזע. נביחה אחת על דלת שנפתחת היא הגזע. עשרים דקות של נביחה, נביחה מהידיים ונביחה על כל מה שעובר הן מה שנבנה סביב הגזע, ואת החלק הזה אפשר לשנות.

המשפט שאני שומע הכי הרבה הוא שאין מה לעשות עם כלב קטן, פשוט צריך לחיות עם זה. מה שאני רואה בפועל זה כמעט תמיד כלב שאף אחד לא עבד איתו, לא כי ויתרו עליו, אלא כי הוא לא הפריע פיזית לאף אחד. כלב של חמישה קילו שמושך לא מפיל אדם, ולכן אף אחד לא לימד אותו ללכת.

והחלק שהכי שווה להגיד: דווקא בגזע הזה העבודה זולה. הוא קולט מהר, מסתפק בדקה של תרגול, לא צריך שטח ולא צריך כוח. מה שחסר לו זה לא יכולת, זה הזדמנויות, והן נמנעו ממנו בכל פעם שהוא עלה לידיים. הכלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו, כשהוא חי בתוך עולם עם גבולות ברורים ועם בעלים שמספקים את צרכיו, וזה נכון גם בחמישה קילו.

אני מאלף את כל סוגי הכלבים, מכל הגדלים. קטנים, גדולים ובינוניים.

מה אפשר לעשות מחר בטיול כדי להפסיק להרים אותו?

להחליף גובה במרחק. כמעט כל הרמה אפשר להחליף בשני דברים: להתרחק כמה מטרים, ולתת לכלב משהו לעשות בזמן שהגירוי עובר. שישה צעדים, כולם מהטיול הראשון, ובלי שום ציוד חוץ מרתמה ופרסים קטנים.

1. קובעים מראש מה מצדיק הרמה, ומה לא. כלב עולה לידיים כשיש סכנה פיזית אמיתית: כלב גדול משוחרר שמתקרב, כביש, פתח מעלית. הוא לא עולה לידיים כי מישהו עובר, כי כלב נובח מרחוק או כי הוא נבהל. ההחלטה הזאת מתקבלת בבית ולא ברחוב, אחרת היא תתקבל בכל פעם מחדש.
2. מגדילים מרחק במקום להגדיל גובה. במקום להרים אותו כשמשהו מתקרב, מתרחקים כמה מטרים ועוצרים. הכלב מקבל בדיוק את מה שהוא ביקש, מרחק, אבל הוא מקבל אותו בעודו עומד על הרצפה ולומד שהוא יכול להתמודד.
3. עוצרים ונותנים לו משהו לעשות. שב או מקום על הרצפה, פרס קטן, ומחכים שהגירוי יעבור. הפרס לא מתגמל את הפחד, הוא נותן לכלב מה לעשות בשניות שבהן הוא לא יודע מה לעשות, וזה מה שמחליף נביחה.
4. מתרגלים כשאין שום גירוי. עשר חזרות של עצירה, שב, פרס, המשך, ברחוב ריק. אם מתחילים לתרגל רק כשמגיע הגירוי, זה לא אימון אלא התמודדות, והוא נכשל בה ולומד שהרחוב קשה.
5. מורידים אותו בצורה מתוזמנת ולא פתאום. כלב שהיה שנתיים בידיים ומונח פתאום על הרצפה מול כלב אחר נבהל יותר מקודם. מורידים אותו קודם במקומות קלים, אחר כך במקומות בינוניים, ורק בסוף במקומות שהיו עד עכשיו מצדיקים הרמה.
6. מבקשים מאנשים לא להתכופף אליו מלמעלה. זה הפרט שכמעט אף אחד לא מבקש, והוא משנה הרבה. יד שמגיעה מלמעלה אל כלב של חמישה קילו היא אירוע גדול, ולכן מבקשים מאנשים לעמוד, לא להתכופף, ולתת לכלב להתקרב בעצמו אם הוא רוצה.

ומה שלא עובד, ואני רואה את זה בכל שיחה כמעט: לצאת איתו רק בשעות שבהן אין אף אחד ברחוב. זה מרגיש כמו פתרון בשבוע הראשון, ואחרי חודש הוא פוגש פחות גירויים ומגיב חזק יותר לכל אחד מהם. אצל כלב קטן שגם מורם, ההימנעות הזאת היא בדיוק מה שמייצר כלב שלא יכול לצאת.

כמה זמן זה לוקח? את ההבדל באורך הנביחה בבית רואים לרוב בתוך שבוע או שבועיים של רצף קבוע. עמידה רגועה על הרצפה ליד כלבים אחרים נבנית בחודשים, בקצב של הכלב, ולא בקצב שלנו.

מתי זאת לא בעיית אילוף אלא בריאות?

בגזע הזה יש כמה דברים שכיחים שמחקים בעיית התנהגות, והראשון בהם הוא הקנה. אחריו באים שיניים, ברכיים וכאב בצוואר. כלב קטן שכואב לו נוהם כשמרימים אותו, מסרב לקפוץ, נובח יותר ומתקשה להירגע, וכל אלה נראים בבית בדיוק כמו עקשנות.

מה שווה לבדוק אצל וטרינר לפני שממשיכים לאלף

• שיעול יבש שנשמע כמו צפצוף, במיוחד בהתרגשות או אחרי נביחה ארוכה.
• ריח רע מהפה, אבנית, או סירוב לאכול דבר קשה. מחלת חניכיים שכיחה בפה קטן והיא כואבת.
• דילוג על רגל אחורית לכמה צעדים ואז חזרה להליכה רגילה. זה סימן מוכר לברך שיוצאת ממקומה.
• נהימה או הסתובבות כשמרימים אותו, או כשנוגעים בצוואר ובגב.
• התקרחות או דילול פרווה שמתפשט, בלי גירוד. בגזע הזה זה נושא לווטרינר ולא לטיפוח.
• בגור צעיר מאוד: חולשה פתאומית או רעד אחרי מאמץ. כלבלבים זעירים רגישים לנפילת סוכר.

אני מאלף, לא וטרינר. בפומרניאן אני מקפיד על הסעיף הראשון במיוחד, כי כל תוכנית הרצועה שאני בונה תלויה בשאלה אם הקנה תקין, וזאת לא שאלה שאפשר לענות עליה בעין. לבדוק עם הווטרינר.

מתי כבר לא מספיק לעבוד על זה לבד, ומה נותן פנסיון?

כשהנביחה כבר מגיעה אליכם מהשכנים, וכשההרמה הפכה לדרך היחידה לצאת מהבית. שני אלה דורשים חזרות קצרות הרבה פעמים ביום, בחוץ ועל הרצפה, והם לא מסתדרים עם טיול אחד בבוקר וטיול אחד בלילה. לרוב האנשים שמתקשרים אליי פשוט אין את הזמן הזה, וזה בסדר להגיד את זה בקול. זאת לא שאלה של מוטיבציה, זאת שאלה של סדר יום.

כאן נכנס אילוף בתנאי פנסיון, שהות שבה הוא עומד על הרצפה ועובד. הכלב גר אצלי שלושה שבועות, אני עובד איתו 3 פעמים ביום, כל יום, ויוצא איתו לטיול יומי. עם הגזע הזה החלק שהכי שווה כאן הוא שבשום רגע במהלך השהות אף אחד לא ירים אותו כדי לפתור מצב, ולכן מצטבר לו ניסיון שבבית קשה לייצר. הוא לומד את שש פקודות הבסיס, ובכלב קטן שתיים מהן שוות הכי הרבה: למקום, שהיא מה שמסיים נביחה, ולא לזוז, שהיא מה שמחליף הרמה בפתח מעלית או ליד דלת. אני עובד איתו רק ברתמה, ובלי שום כלי שמפעיל לחץ על הצוואר.

ואז מעבירים את זה אליכם, כי כאן החלק שלכם הוא בעצם החלק הקשה. יש מפגש אחד בפנסיון אחרי שבועיים, ואתם מתרגלים בעצמכם את מה שהכי לא אינטואיטיבי: להישאר עומדים ולא להרים. בסיום יש מפגש מסירה כאן בפנסיון, ובמקרה של פומרניאן חדר המדרגות שלכם הוא הנושא המרכזי בו: עוברים על המצב כאן, ואתם יוצאים עם נוהל מדויק למדרגות בבית. בימים הראשונים אני זמין בטלפון, ואחרי זה יש חצי שנה של חזרות לתרגול בתיאום מראש.

ומה שאני לא עושה: אני לא מבטיח שהוא יפסיק לנבוח, ואני לא אומר שפנסיון מתאים לכל כלב. אם יש שיעול או חשד לבעיה בקנה הנשימה, הווטרינר קודם לי. ואם מה שקורה הוא בעיקר מצוקה כשאתם יוצאים, עבודה אצלכם בבית נכונה יותר, ואני אגיד לכם את זה בשיחה הראשונה.