אילוף פודל

הפודל הוא אחד הכלבים שלומדים הכי מהר מכל הגזעים שאני כותב עליהם, ובדיוק בגלל זה הוא מגיע אליי הרבה בגלל נביחות. מוח של כלב עבודה בגוף של כלב מלווה. זאת כל הנקודה.

למה פודל טוי מתנהג כמו כלב עבודה בגוף קטן?

כי הוא באמת כזה. הפודל פותח ככלב שאחזר עופות מים: הוא נכנס למים, מצא, החזיר ומסר, שוב ושוב, בשיתוף פעולה הדוק עם אדם. הגרסאות הקטנות הוקטנו בגוף ולא במוח, ולכן פודל טוי של ארבעה קילו עדיין רוצה משימה, שותף ותוצאה.

זה גם מה שמסביר את מה שבעלים חווים כחוכמה מפחידה. הכלב פותר בעיות באופן פעיל: אם משהו לא עבד הוא מנסה גרסה אחרת, ואז עוד אחת. זה בדיוק מה שהפך אותו לכלב עבודה מצוין, וזה בדיוק מה שמפרק סדר בבית שאין בו כללים ברורים.

וכאן ההבדל שהכי שווה להכיר: אותו גודל, צורך הפוך. כלב מלווה קלאסי נברא כדי להיות ליד אדם, והקושי שלו הוא קרבה ומגע. אפשר לראות את זה היטב אצל השיצו. הפודל נברא כדי לעבוד, והקושי שלו הוא יום ריק.

עם מה בעלים של פודל מתקשרים אליי?

נביחות, כמעט תמיד. נביחה על המעלית, על הדלת, על השכן, על כל רעש במסדרון. אחריה מגיעות שתי תלונות קבועות: הוא לא נותן לנו לצאת מהבית, והוא נוהם כשמזיזים אותו מהמיטה. ורק לעיתים רחוקות מישהו מתקשר בגלל פקודות, כי בפקודות הוא בדרך כלל מצוין.

המשותף לשלושתן הוא למידה מהירה שהלכה לכיוון הלא נכון. הכלב גילה שנביחה מזיזה אנשים, מה שנקרא נביחת דרישה, שהתרגשות ליד הדלת מעכבת יציאה, ושנהימה שומרת על מקום. הוא לא מורד, הוא פשוט הסיק מסקנה נכונה מאוד מהמידע שקיבל.

ויש תלונה רביעית ששומעים בחצי משפט: במספרה הוא משתגע. זה לא עניין צדדי בגזע הזה, וכתבתי עליו בהמשך העמוד בנפרד.

מה קל באילוף פודל ומה באמת קשה?

קל ללמד אותו הרבה, וקשה לבטל. זאת אותה תכונה משני צדדים: מהירות למידה. הוא יקלוט פקודה חדשה בכמה חזרות, ובאותה מהירות יקלוט שצעקה מביאה תשומת לב ושגירוד בדלת פותח אותה. וברגע שהרגל נקבע אצלו, הוא גם מתמיד בו.

מה קל	מה באמת קשה
לומד פקודה חדשה בחזרות בודדות, מהר מרוב הגזעים	הוא לומד באותה מהירות גם את מה שלא התכוונו ללמד, ותוך שבוע זה הרגל
נהנה מאימון כמשחק, ואפשר ללמד אותו רצפים ארוכים ומורכבים	הוא פותר בעיות. אם נביחה לא עבדה הוא ינסה גירוד, יילל, ואז יביא צעצוע
עובד מצוין גם מול אוכל וגם מול שבח, ולא צריך כמעט שום ציוד	רך ורגיש. קשיחות או חוסר עקביות מייצרים אצלו חרדה, לא התרסה
מתאים לדירה, לא דורש שטח, ועובד נהדר בקטעים קצרים של כמה דקות	קורא דפוסים. הוא מזהה נעליים ומפתחות ומתחיל להילחץ לפני שיצאתם

השורה האחרונה היא הסיבה שהרבה בעלי פודל מתארים כלב חרד. הוא קורא אתכם מצוין, מזהה את רצף היציאה מהבית לפני שאתם עצמכם מודעים לו, ומתחיל להילחץ שלב אחד מוקדם מדי. הפתרון הוא לשבור את הרצף, לא להרגיע אותו: לנעול נעליים ולשבת, לקחת מפתחות ולהכין קפה, עד שהסימנים מאבדים את המשמעות. אם הלחץ ממשיך גם אחרי שיצאתם, זאת כבר שאלה של חרדת נטישה, ושם העבודה אחרת.

באמת שפודלים הם כלבים עצבניים ונובחניים?

זה לא מה שאני רואה. מה שאני רואה הוא כלב עבודה חכם מאוד שמקבל יום ריק מתוכן, ושהנביחה שלו נענית בכל פעם מחדש. אותו כלב עצמו, עם רבע שעה של משימה ביום ועם תגובה עקבית, נראה אחרת לגמרי.

הטענה השנייה היא שהוא מנסה להיות הבוס. גם אותה אני לא מוצא שימושית. כלב כזה לא מנהל מאבק שליטה, הוא פשוט מצוין בלזהות מה עובד. נהימה על המיטה היא לרוב שמירה על מקום שנלמדה, לא מרד. אם תשנו את מה שעובד, הוא ישנה את עצמו במהירות שתפתיע אתכם.

אין שיטה אחת של אילוף. לכל כלב מתאים סוג אחר של אילוף כלבים, ובמהלך השנים צברתי ארגז כלים נרחב שמאפשר לי לגשת לכל כלב באופן שנכון לו.

מאיזה גיל אפשר לאלף פודל טוי?

לשהות אצלי בפנסיון הגיל המינימלי הוא שלושה חודשים וחצי, גם בפודל טוי של ארבעה קילו. למידה עצמה מתחילה ביום שהוא נכנס הביתה, בכל גיל, ואצל הגזע הזה היא מתחילה גם בלי שהתכוונתם: פודל לומד מהר כל כך שהוא קולט את הטעויות שלנו בשלוש חזרות.

לכן התשובה כאן כפולה, ושני חלקיה נכונים. שלושה חודשים וחצי הוא הגיל שממנו כלב יכול לשהות אצלי, והוא לא המלצה לשלוח פודל צעיר. עם גור מהגזע הזה השבועות הראשונים בבית שווים יותר מכל תהליך, כי כל תגובה שלכם נרשמת מיד: מי שענה לנביחה פעם אחת בשבוע הראשון קיבל הרגל בשבוע השני. על השלב הזה כתבתי בעמוד על גורים.

מה שכן שווה לעשות בגיל צעיר זה חמש דקות של עבודה אמיתית כמה פעמים ביום, בדיוק כמו ברשימה שבהמשך העמוד, ולהתחיל את התרגול למגע ולמספרה לפני שיש בעיה. פנסיון אילוף נכנס לתמונה בדרך כלל כשהנביחה כבר הפכה לשגרה של הבית, וזה קורה לרוב אחרי גיל גור.

מה הטעות המרכזית עם פודל, ובעיקר עם פודל טוי?

לא נותנים לו עבודה, כי הוא קטן. בעלים מניחים שכלב בגודל כזה מקבל מספיק תנועה בתוך הבית, וזה אפילו נכון מבחינה פיזית. הבעיה היא אחרת: הראש שלו ריק כל היום, והוא ממלא אותו לבד. כך נולד תחביב הנביחה בחלון.

והטעות השנייה היא לענות לו. הוא נובח, מישהו מדבר, קם, מרים אותו או פותח את הדלת. עם כלב איטי זה לוקח חודש להפוך להרגל, עם פודל זה יכול לקחת שלושה ימים. והוא גם לא עוצר שם: אם נביחה הפסיקה לעבוד הוא ינסה גירוד, יללה ואז יביא צעצוע, כי זה כלב שמחפש פתרונות. ופרט שכדאי לדעת מראש: כשמפסיקים לענות, הנביחה בדרך כלל מתגברת לכמה ימים לפני שהיא דועכת. זה הרגע שבו רוב הבתים נשברים.

מה אפשר לתת לו במקום, מחר בבוקר

1. חמש דקות עבודת אף לפני הארוחה. מפזרים חלק מהאוכל בשטיח או בדשא, והוא מחפש. זה עובד על הגזע הזה טוב יותר מרוב המשחקים.
2. החזרה מסודרת, שלוש דקות. זאת העבודה שהוא נברא לה: לקחת, להביא, לשחרר ליד. קצר, במסדרון, בלי להתיש.
3. פקודה אחת חדשה בשבוע. לא בגלל שצריך אותה, אלא כי למידה היא התעסוקה שלו. הוא ייהנה מזה יותר מכם.
4. מקום קבוע ליד הדלת שבו הוא שוכב כשמישהו נכנס. התנהגות חלופית עובדת אצלו מהר, כי הוא אוהב לדעת מה מצופה ממנו.
5. צמצמו לו את התצפית. כלב שרואה את כל המסדרון דרך החלון מקבל גירוי כל שתי דקות. לפעמים וילון פותר יותר מחודש של תרגול.

ומה שלא עובד: עוד טיול. כלב מהגזע הזה יכול ללכת שעה ולחזור הביתה עם בדיוק אותה כמות מרץ נפשי. תנועה מעייפת את הגוף, משימה מרגיעה את הראש. עוד רעיונות למשימות קצרות יש בעמוד על העשרה ומשחקי חשיבה, ועל נביחות בבית בהרחבה בעמוד על נביחות יתר.

למה הפודל משתולל במספרה?

כי אף אחד לא לימד אותו שזה חלק מהחיים. הפרווה של הפודל כמעט לא נושרת והיא ממשיכה לגדול, ולכן הוא יטופח כל חייו, כל כמה שבועות. כלב שפוגש את זה לראשונה כאירוע מלחיץ יזכור בדיוק את זה בפעם הבאה.

מה שמייחד את הגזע הזה הוא שהוא זוכר את הרצף ולא רק את האירוע. הוא לומד שהנסיעה הזאת מובילה לשם, ומתחיל להיכנס למתח בכניסה לרכב. לכן התרגול אצלו מתחיל הרבה לפני המספרה: במגע בבית, בהתייבשות, בעמידה רגועה על משטח, ובנסיעות קצרות שלא נגמרות בכלום. כתבתי על זה בפירוט בעמוד על מגע וביקורים אצל הווטרינר, ואותם עקרונות חלים על המספרה.

דבר אחרון שחשוב לדעת: מתחת לפרווה של פודל מסתתרות אוזניים עם שיער בתוך התעלה ועור שנוטה לרגישות. כלב שמתנגד דווקא כשנוגעים בראש לא בהכרח מתנגד לטיפוח, לפעמים הוא מתנגד לכאב, ואת זה בודקים לפני שמתרגלים.

מתי זה נראה התנהגות ובעצם זה רפואי?

בפודלים הקטנים זה שכיח יחסית, כי הרבה מהמבנה שלהם יכול לייצר כאב שקט. ברך שנשמטת, שיניים צפופות בלסת קטנה, אוזניים שנוטות לדלקת, וקנה נשימה רגיש. כל אחד מהם יכול להופיע בבית כרגזנות, כסירוב לפרס או כסירוב להרמה.

מה בודקים לפני שמסיקים שזאת התנהגות

• דילוג על רגל אחורית לשניים שלושה צעדים ואז חזרה לרגיל
• סירוב פתאומי לפרסים קשים או לעיסה בצד אחד של הפה
• ריח מהפה או ריור מוגבר, במיוחד בפודל טוי בוגר
• שיעול יבש וחזק שמופיע בהתרגשות או במשיכה ברצועה
• טלטול ראש וגירוד אוזן, בגזע עם שיער בתוך תעלת האוזן
• רעד או חולשה אצל גור קטן מאוד, במיוחד כשחלפו שעות מהארוחה

אני מאלף ולא וטרינר. הרשימה הזאת נועדה כדי שתבדקו עם הווטרינר לפני שתתחילו לתרגל, לא כדי להחליף אותו.

מתי זה כבר לא משהו שמסדרים לבד, ומה נותן פנסיון?

כשהנביחה כבר לא תלויה בגירוי. בהתחלה הוא נובח כשמישהו עובר, ואחר כך הוא נובח כי זה מה שעושים בשעה הזאת. זה השלב שבו ההתנהגות הפכה לשגרה של הבית, וקשה מאוד לפרק אותה תוך כדי שהיא ממשיכה לקרות עשר פעמים ביום.

כאן נכנס אילוף בתנאי פנסיון של שלושה שבועות, ועם פודל הוא עובד מסיבה מפתיעה. הוא מתאמן 3 פעמים ביום ויוצא לטיול יומי שאני מוביל בעצמי, אבל מה שבאמת מזיז את המחט הוא מה שלא קורה: אף אחד לא עונה לו בטעות בין אימון לאימון. כלב שלומד בשלוש חזרות יכול גם להפסיק הרגל מהר, ברגע שהוא מפסיק לקבל עליו תשובה.

ואז עובדים אתכם, וזה החלק שאני לא מוכן לדלג עליו בגזע הזה. יש מפגש אחד בפנסיון אחרי שבועיים, ובסיום מפגש מסירה, כי אצל פודל כמעט הכל נקבע בתוך הבית ובתוך התגובות של האנשים שגרים בו. יש גם חצי שנה של חזרות לתרגול בתיאום מראש, וזאת בדיוק התקופה שבה הרגל ישן מנסה לחזור.

ובכנות: אם הבעיה היא בעיקר נביחה בבית, ובבית יש מי שמוכן להפסיק לענות לה ולתת לכלב רבע שעה של משימות ביום, הרבה פודלים משתנים גם בלי לצאת מהבית. אני אגיד לכם את זה בשיחה, אם זה המצב.