תוקפנות פחד

תוקפנות פחד היא התוקפנות של כלב שמפחד. זה נשמע כמו סתירה, כי אנחנו רגילים לחשוב על כלב תוקפני ככלב “חזק” או “דומיננטי”, ועל כלב מפחד ככלב שבורח. אבל ברוב המקרים שאני פוגש, הכלב שנובח, נוהם ונושך הוא בדיוק הכלב שהכי מפחד. הוא לא מנסה לפגוע. הוא מנסה שמה שמפחיד אותו יתרחק. וכשאין לו לאן לברוח, ברצועה, בפינה, בבית קטן, השיניים הן הכלי האחרון שנשאר לו.

למה כלב מפחד תוקף

כשכלב פוגש משהו מפחיד, יש לו כמה אפשרויות. הראשונה, ובדרך כלל המועדפת, היא להתרחק. אם אי אפשר, הוא עשוי לקפוא, לנסות להרגיע את המצב בהתנהגות פיוס, או לאותת: לנהום, להראות שיניים, לנבוח. רק בסוף, כשכל אלה לא עבדו, מגיעה נשיכה. זה מה שמתואר בסולם האזהרות.

הבעיה היא שהלמידה עובדת גם כאן. כלב שנבח על אדם מתקרב, והאדם נסוג, למד שהנביחה עובדת. מבחינתו, הוא הציל את עצמו. בפעם הבאה הוא ינבח מהר יותר, ממרחק גדול יותר, ובעוצמה גבוהה יותר. לאט לאט, השלבים המוקדמים, ההתרחקות, הקיפאון, הנהמה העדינה, נעלמים, והכלב עובר ישר לנביחה או לנשיכה. מבחוץ הוא נראה תוקפני “בלי סיבה”. מבפנים, הוא עדיין מפחד.

וזה מוביל לנקודה החשובה ביותר: הנביחה והנשיכה הן לא הבעיה. הן התסמין. הבעיה היא הפחד, וכל עבודה שלא נוגעת בו תשנה לכל היותר את צורת התסמין.

איך מזהים תוקפנות פחד

הגוף מספר את רוב הסיפור. כלב שתוקף מתוך פחד נוטה להראות סימנים כאלה, גם באמצע ההתפרצות:

1. משקל לאחור. גם כשהוא נובח וקופץ קדימה, הוא נוטה לחזור אחורה מיד.
2. אוזניים לאחור, זנב נמוך או מקופל, גוף מכווץ.
3. הרבה לבן בעיניים, אישונים מורחבים.
4. התפרצות שנגמרת כשהגירוי מתרחק, ולא ממשיכה אחריו.
5. התנהגות שמופיעה בעיקר כשאין לכלב דרך לצאת: ברצועה, בפינה, מתחת לשולחן.

הרבה פעמים יש גם היסטוריה: כלב שלא עבר סוציאליזציה מספיקה בגיל צעיר, כלב שעבר חוויה קשה, או כלב שהגנטיקה שלו נוטה לרגישות. אבל לא תמיד יודעים, ולא תמיד צריך לדעת כדי לעבוד.

דוגמה מהבית: האורח והכלב מתחת לשולחן

מצב שבעלים מתארים לי הרבה: אורח נכנס הביתה, הכלב נובח ומתרחק אל מתחת לשולחן. האורח, שרוצה להיות נחמד, מתכופף, מושיט יד ומדבר אליו. הכלב נוהם. האורח ממשיך, “הוא סתם מפחד, הוא יתרגל”. והכלב נושך את היד.

מה שקרה כאן הוא שהכלב עשה כל מה שהוא יכול: התרחק, נבח מרחוק, נהם. אף אחד מאלה לא עבד. האורח המשיך להתקרב, והכלב היה תקוע בפינה.

מה שעוזר במצב כזה: לתת לכלב מקום בטוח, רחוק מהכניסה, לפני שהאורח נכנס. לבקש מהאורח להתעלם מהכלב לגמרי, לא להסתכל, לא להושיט יד, לא לדבר אליו. אם הכלב יבחר להתקרב, האורח יכול לזרוק לו חטיף על הרצפה, רחוק ממנו, בלי לזוז. ולאורך זמן, לעבוד על מה שהכלב מרגיש כלפי אורחים, בעזרת התניה נגדית ודה-סנסיטיזציה. יש על זה עוד בעמוד על כלב שמפחד מאנשים זרים. ומקרה אמיתי של כלבה שגם תקפה וגם פחדה מאנשים מופיע כמקרה מהשטח בעמוד הזה.

הטעות הנפוצה: להעניש, או להציף

הטעות הראשונה היא להעניש את הנביחה או הנהמה. משיכה ברצועה, צעקה, תיקון. כל אלה מוסיפים עוד דבר מפחיד לאותו מצב. הכלב לומד שהגירוי מבשר לא רק את הגירוי עצמו אלא גם כאב או כעס, והפחד גדל. חלק מהכלבים לומדים להפסיק לנבוח ולנהום, ומה שנשאר הוא נשיכה בלי אזהרה.

הטעות השנייה היא הצפה: לחשוף את הכלב להרבה מאוד מהגירוי, בתקווה שיתרגל. להביא אותו לקניון, לגינת כלבים מלאה, לאירוע משפחתי עם עשרות אנשים. אצל רוב הכלבים המפוחדים, זה לא מלמד ביטחון. זה מלמד עוד פחד.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

העבודה עם תוקפנות פחד היא בעיקר עבודה על מרחק וזמן. מוצאים את הסף, המרחק שבו הכלב רואה את הגירוי ועדיין לוקח פרס, ועובדים שם. מצמידים לגירוי משהו טוב, שוב ושוב, עד שהרגש מתחיל להשתנות. רק אז מתקרבים, צעד אחד. זה תהליך של שבועות וחודשים, לא של ימים. בשלושת השבועות בפנסיון, עם שלושה אימונים ביום וטיולים יומיים, אפשר לעשות הרבה חזרות מבוקרות, וזה חלק מהיתרון של אילוף בתנאי פנסיון בבעיות כאלה. אבל העבודה ממשיכה בבית, וחשוב שהבעלים ידעו בדיוק מה לעשות ומה לא.

אני לא מבטיח שכלב עם תוקפנות פחד יפסיק לפחד לגמרי. מה שאפשר לעשות הוא להוריד את הפחד, להוריד את הסיכון, ולתת לבעלים כלים לנהל את המצבים הקשים. ואם הפחד חזק מאוד, כדאי לבדוק עם הווטרינר אם יש מקום גם לטיפול תרופתי. וגם כאב יכול להיות חלק מהתמונה: כלב שכואב לו נוטה להגיב חזק יותר למגע ולהתקרבות, ולכן כשתוקפנות מופיעה פתאום אצל כלב שלא היה כזה, הבדיקה הרפואית קודמת לכל אימון.

המונחים הקרובים: תוקפנות היא המונח הרחב, תוקפנות מוסטת היא סוג אחר שבו הנשיכה מגיעה למי שקרוב, וריאקטיביות היא לא פעם הצורה שבה תוקפנות פחד נראית ברצועה.