כלב שאוכל צואה

זאת אחת השאלות שאנשים שואלים אותי בקול נמוך, כאילו משהו לא בסדר עם הכלב שלהם או איתם. ברוב המקרים אין כאן שום דבר מוזר. יש הרגל, יש סיבה, ויש דרך די ברורה לשבור אותו. אבל יש גם מקרים שבהם זה לא הרגל, ואותם צריך לזהות קודם.

עד כמה זה נפוץ, ומתי זה נורמלי?

אכילת צואה נפוצה הרבה יותר ממה שבעלים חושבים, בעיקר אצל גורים. כלבה מנקה את הגורים שלה בשבועות הראשונים ואוכלת את מה שהם מוציאים, וגורים בודקים את העולם בפה. אצל גור בן שלושה או ארבעה חודשים זה כמעט שלב, ולא סימן לבעיה.

אצל כלב בוגר זה פחות שכיח, ושם אני שואל יותר שאלות. לא כי זה בהכרח חמור, אלא כי אצל בוגר יש יותר סיבות אפשריות, וחלקן רפואיות.

מה שבעלים מספרים לי לרוב: הכלב אוכל את הצואה של עצמו בחצר, בעיקר כשהוא לבד. או שהוא חוטף צואה של כלבים אחרים בטיול, מהר, לפני שמישהו מספיק להגיד משהו. או שהוא מוצא את ארגז החול של החתול. שלושת המצבים האלה נראים דומים, והם לא אותו דבר.

למה כלב אוכל צואה? הסיבות, מהשכיחה לפחות שכיחה

אין סיבה אחת. יש כמה, ולעתים קרובות שתיים מהן ביחד. ההבחנה ביניהן משנה את מה שעושים.

המצב	מה רואים	הסיבה הסבירה	מה עובד
גור, כל צואה שהוא מוצא	אוכל מהר, שמח, בלי סימנים אחרים	שלב התפתחותי וחקירה בפה	ניקיון, רצועה, פרס על חזרה
כלב שנשאר לבד בחצר שעות	אוכל בעיקר את שלו, בעיקר כשאין אף אחד	שעמום, וצואה זמינה שהופכת לעיסוק	פחות שעות לבד בחצר, העשרה, ניקוי מיידי
כלב שננזף על צרכים בבית	אוכל את הצואה ברגע שיצאה, לפעמים בפינה מוסתרת	למד להעלים ראיות	הפסקת הענישה, עבודה נכונה על הרגלי נקיון
כלב עם תחרות על משאבים	אוכל מהר, בבית עם כמה כלבים	חיפזון סביב כל דבר שאפשר לאכול	ארוחות נפרדות, ניקוי, הורדת התחרות
כלב בוגר שהתחיל פתאום	שינוי חד, לפעמים עם תיאבון מוגבר	יכולה להיות סיבה רפואית	וטרינר לפני כל אילוף
צואה של אוכלי עשב או של חתול	אוכל רק סוג מסוים	טעם וריח	ניהול גישה, רצועה, עזוב

הסיבה שאנשים לא מצפים לה: הענישה

אני רוצה לעצור על השורה השלישית, כי היא נפוצה ומעט אנשים מזהים אותה. כלב שקיבל צעקה, דחיפה או “שפשוף אף” כשעשה בבית לא לומד שאסור לעשות בבית. הוא לומד שצואה ליד בני האדם היא דבר מסוכן. המסקנה ההגיונית מבחינתו היא להעלים אותה, והדרך היחידה שיש לו להעלים משהו היא לאכול אותו.

כלומר, ענישה סביב צרכים יכולה לייצר בדיוק את הבעיה הזאת. וכלב כזה לרוב גם יתחיל לעשות במקומות מוסתרים, מאחורי ספה או בחדר שאף אחד לא נכנס אליו.

בית עם יותר מכלב אחד

בבית עם שני כלבים או יותר אני רואה דפוס שחוזר: כלב אחד אוכל את הצואה של השני, ולפעמים מהר מאוד, כמעט כשהיא יוצאת. זה קשור פחות לרעב ויותר לחיפזון. כלב שגדל בתחרות על כל פירור, למשל בהמלטה גדולה או במחסה, לומד שכל דבר שאפשר לאכול צריך לאכול לפני שמישהו אחר מגיע. כאן עוזר להאכיל את הכלבים בנפרד, בחדרים שונים או עם דלת סגורה, להוציא אותם לצרכים לא באותו רגע, ולנקות לפני ששניהם חוזרים לחצר. כשהלחץ סביב האוכל יורד, גם החיפזון סביב הצואה יורד.

מתי זו שאלה רפואית?

כל דבר שקשור לעיכול, לתזונה ולתיאבון הוא קודם כל עניין לווטרינר, ולא אליי. אני לא וטרינר ולא אומר אחרת. הסימנים שבגללם הייתי שולח לבדיקה לפני שמתחילים לעבוד:

• כלב בוגר שהתחיל לאכול צואה פתאום, אחרי שנים שלא עשה את זה.
• ירידה במשקל, שלשול חוזר, צואה שנראית שונה מהרגיל, או רעב מוגבר שלא היה קודם.
• תרופה חדשה, או שינוי במזון שקדם לשינוי בהתנהגות. יש תרופות שמגבירות תיאבון, וזה שווה שאלה לווטרינר.
• כלב שאוכל גם דברים אחרים שאינם אוכל: אבנים, בדים, אדמה. זה כבר דפוס רחב יותר.
• כלב מבוגר שמתחיל להתנהג באופן לא אופייני גם בתחומים אחרים, כמו בלבול בבית או שינוי בשינה.

ומה לא לעשות לבד: להחליף מזון כמה פעמים ברצף כדי “לראות מה עובד”, או להוסיף תוספים בלי לשאול. כל החלפה כזאת משנה את העיכול, את הצואה ואת התיאבון בבת אחת, ואחרי חודש כבר אי אפשר לדעת מה גרם למה. שינוי תזונה עושים פעם אחת, עם הווטרינר, ונותנים לו זמן.

אם הבדיקה תקינה, עוברים לאילוף בראש שקט. אם היא לא תקינה, טיפול רפואי לבד לפעמים פותר את רוב העניין.

מה מחריף את זה? הטעויות שמקבעות את ההרגל

מרדף. אתם רואים את הכלב מתקרב לצואה, צועקים ורצים אליו. מבחינתו התחיל משחק: הוא חוטף מהר, בורח ואוכל לפני שתגיעו. אחרי כמה פעמים כאלה הכלב אוכל מהר יותר, לא פחות. ומרדף כזה יכול גם להוביל לרכושנות סביב הדבר שהוא תפס.

חצר שלא מנוקה. צואה שנשארת שעות על הדשא היא הזמנה פתוחה. הכלב לא צריך לחפש, הוא רק צריך להשתעמם.

פלפל חריף על הצואה. אנשים מנסים, וזה לא עובד בעקביות. כלב לא אוכל צואה כי היא טעימה מאוד, הוא אוכל אותה מסיבה אחרת, וטעם רע על חלק מהערימות רק מלמד אותו לבדוק לפני שהוא אוכל.

לעמוד מעליו ולהגיד “לא” בכל יציאה. הכלב לומד שרגע היציאה מלווה במתח, וחלק מהכלבים מתחילים להתאפק בטיול ולעשות בבית, או לאכול מהר כשאתם לא מסתכלים.

לחשוב שזה יעבור לבד אצל בוגר. אצל גור יש סיכוי טוב שכן. אצל כלב בוגר שעושה את זה כבר שנה, ההרגל לא נעלם מעצמו, כי הוא מתוגמל בכל פעם.

מה עושים מחר בבוקר? תוכנית בית בשבעה צעדים

1. בדיקה אצל הווטרינר אם אחד הסימנים ברשימה שלמעלה קיים. אם לא, ממשיכים ישר לצעד 2.
2. ניקיון אפס. מהיום, כל צואה בחצר מנוקה מיד, לא בסוף היום. זה החלק המשעמם, והוא חצי מהתוצאה. אם אין אפשרות לנקות מיד, הכלב לא נמצא בחצר בלי השגחה.
3. יציאות ברצועה, גם בחצר שלכם. לשבועיים הקרובים, כל יציאה לצרכים היא ברצועה. הכלב עושה, ואתם שולטים במה שקורה בשתי השניות שאחרי.
4. הטקס של אחרי. בדיוק כמו בטיפ של העמוד: מסיים, מילה שמחה, צעד אחורה, פרס גבוה כשהוא לידכם. הכלב לומד שהדבר הכי טוב שקורה אחרי יציאה נמצא אצלכם, לא על הרצפה.
5. לימוד עזוב בבית, בלי צואה. מתחילים מחתיכת אוכל ביד סגורה: הכלב מתרחק מהיד, מקבל פרס מהיד השנייה. אחר כך על הרצפה מתחת לרגל, אחר כך בהליכה. רק אחרי שעזוב עובד מול אוכל אמיתי, משתמשים בו בטיול. מי שמנסה ללמד עזוב לראשונה מול צואה מפסיד, כי ההסחה חזקה מדי לפקודה חדשה.
6. פחות זמן ריק. כלב שנשאר הרבה שעות לבד בחצר צריך משהו לעשות שם. צעצוע מזון עם חלק מהארוחה, לעיסה בטוחה, פיזור של אוכל יבש בדשא להרחה. כלב שעסוק בחיפוש מזון מחפש פחות דברים אחרים.
7. ארגז החתול מחוץ להישג יד. שער בטיחות, ארגז עם פתח עליון או מקום גבוה. זה ניהול ולא אילוף, והוא עובד גם כשאתם בעבודה.

איך מודדים התקדמות?

יומן פשוט, שבועיים: כמה יציאות היו, בכמה מהן הכלב פנה לצואה, ובכמה מהן הוא פנה אליכם מעצמו אחרי שסיים. את המספר האחרון אתם רוצים לראות עולה. בדרך כלל הוא מתחיל לעלות כבר בשבוע הראשון, כשהטקס של אחרי נעשה עקבי.

מה עושים ברגע שתופסים אותו בשעת מעשה?

זה יקרה גם באמצע תוכנית טובה, ומה שאתם עושים באותן שניות חשוב יותר ממה שנראה.

לא רצים אליו. כל ריצה שלכם לכיוונו הופכת את הצואה לדבר יקר שצריך לחטוף לפני שתגיעו. במקום זה, עוצרים, ואומרים את שמו בקול שמח, לא בקול כועס.

הולכים ממנו, לא אליו. כמה צעדים מהירים לכיוון ההפוך, או התכופפות כאילו מצאתם משהו מעניין על הרצפה. רוב הכלבים לא עומדים בזה ובאים לראות. כשהוא מגיע, פרס טוב, ואז אתם מכניסים אותו הביתה או מחברים רצועה, ומנקים.

לא מענישים אחרי. אם הוא כבר אכל, זה קרה. צעקה אחרי מעשה לא תגיע לכלב כמסר על הצואה, היא תגיע כמסר על כך שלבוא אליכם זה דבר לא נעים. ואת זה בדיוק אתם צריכים שיעבוד בפעם הבאה.

ורושמים. איפה זה קרה, כמה זמן אחרי היציאה, ואם הייתם בסביבה. אחרי שבוע רואים דפוס: שעה ביום, פינה בחצר, או רגע מסוים כמו מיד אחרי ארוחת בוקר. שם מכניסים יותר השגחה.

כמה זמן זה לוקח באמת?

אצל גור שמגיע עם ניקיון עקבי ופרס על חזרה, רואים שינוי ברור תוך שבוע או שבועיים, וההרגל נחלש מאוד עד גיל שנה. זה לא מבטיח אפס, זה אומר שזה נעשה נדיר.

אצל כלב בוגר עם הרגל ותיק, תנו לזה ארבעה עד שמונה שבועות של ניהול מלא. בזמן הזה אתם לא רק מלמדים משהו חדש, אתם גם מונעים מההרגל הישן לקבל עוד תגמול. כל פעם שהכלב מצליח לאכול צואה באמצע התקופה, התגמול הזה מאריך את הדרך.

ויש כלבים שאצלם זה נשאר נטייה לכל החיים. אצלם המטרה היא ניהול טוב, כלומר חצר נקייה ועזוב שעובד בטיול, ולא היעלמות מלאה של הנטייה. זה לא כישלון, זה מה שהכלב הזה הוא.

מתי זה כבר גדול ממה שאפשר לסדר לבד?

• כשהבדיקה הרפואית לא תקינה, הדרך עוברת קודם דרך הווטרינר, והאילוף מגיע אחר כך.
• כשהכלב נוהם או מקשיח את הגוף כשמתקרבים אליו בזמן שהוא ליד צואה. זאת כבר שמירה על משאב, והיא דורשת עבודה אחרת. על זה יש עמוד נפרד, כלב שנוהם כשמתקרבים לאוכל.
• כשאכילת הצואה היא חלק מתמונה רחבה של לחץ: כלב שעושה בבית כשהוא לבד, נובח, הורס ליד הדלת. ייתכן שזה קשור להישארות לבד, וכדאי לקרוא על חרדת נטישה לפני שמטפלים בסימפטום אחד.
• כשאין בבית מי שיכול להחזיק רצף. לא בגלל שהבעיה קשה, אלא כי בלי ניקיון ובלי רצועה לשבועיים, שום שיטה לא תעבוד.

מתי אילוף אצלי עוזר, ומתי זה לא שווה את זה?

בכנות: על אכילת צואה לבדה אני בדרך כלל לא ממליץ על אילוף בתנאי פנסיון. זאת בעיה שרובה ניהול של הבית שלכם, ושלושה שבועות אצלי לא יחליפו חצר נקייה ויציאות ברצועה כשהכלב חוזר.

זה משתנה כשאכילת הצואה היא חלק מהרבה דברים: כלב שלא מקשיב, מושך, לא בא כשקוראים לו, ואין לו שום פקודה שעובדת מחוץ לבית. שם “אליי” ו”לא לזוז” שנבנות בשלושה אימונים ביום הן מה שנותן לכם כלי בטיול, גם מול צואה. אבל גם אז, החלק של הבית נשאר שלכם, ואני אומר את זה בשיחה הראשונה.