כלב שגונב חפצים ובורח איתם

כמעט כל מי שגידל גור מכיר את התמונה: אתם יושבים, הכלב עובר לידכם עם גרב בפה, מסתכל לכם בעיניים ומחכה. ברגע שאתם קמים, הוא כבר בצד השני של הסלון. זה מצחיק בפעם הראשונה, ומעייף בפעם העשרים. והחדשות הטובות הן שזאת אחת הבעיות שהכי נוח להפוך, כי מה שהכלב רוצה כאן הוא בדיוק מה שאתם יכולים לתת לו בדרך אחרת.

איך זה נראה, ולמה כלבים עושים את זה?

כלב שגונב ובורח לוקח חפץ שהוא יודע שמעניין אתכם, מראה לכם אותו, ונעלם ברגע שאתם זזים. ברוב המקרים זה משחק תופסת שהכלב הזמין אתכם אליו. במקרים פחות נפוצים זאת שמירה על שלל, והכלב בורח כי הוא לא רוצה לוותר על מה שמצא.

הצורה הנפוצה נראית ככה. הכלב משועמם, הבית שקט, כולם מול מסך. הוא מסתובב, מוצא נעל או מגבת, ובא איתה לאמצע החדר. לפעמים הוא אפילו מכשכש בזנב ומתכופף בקידת משחק. הוא לא מתחבא, הוא מציג. מבחינתו זה בדיוק כמו להביא לכם כדור, עם הבדל אחד: בכדור אף אחד לא נוגע, ובנעל כולם קמים מיד.

מה שבעלים מספרים לי לרוב: “הוא לוקח רק את הדברים שאסור”. זה נכון, והסיבה פשוטה. החפצים שאסור הם בדיוק אלה שמפעילים את הבית.

ההיגיון של הכלב: למה גרב שווה יותר מצעצוע

לגרב יש שלושה יתרונות על כל צעצוע בבית. היא מריחה מכם. היא רכה ונעימה בפה. והיא מביאה תגובה. כלב צעיר שמחפש עיסוק ותשומת לב מגלה שיש חפץ אחד שמבטיח את שני הדברים בבת אחת, וחוזר אליו.

ומה שמחזק את זה עוד יותר הוא המרדף עצמו. כלבים אוהבים לרוץ ולהיות נרדפים, והם כמעט תמיד מהירים מכם בתוך הבית, עם פינות, ספות ושולחנות. כל מרדף הוא אימון. כל פעם שקמתם ורדפתם, לימדתם אותו שהשיטה עובדת.

משחק או שמירה על שלל? ההבחנה שמשנה את כל הטיפול

לפני שמתחילים, צריך לדעת עם איזה כלב יש לכם עסק, כי מה שמתאים לאחד מחריף את השני. כלב שמשחק רוצה שתבואו. כלב ששומר על שלל רוצה שתתרחקו. סימני הגוף מספרים את זה בתוך כמה שניות, אם יודעים מה לחפש.

מה רואים	כלב שמשחק	כלב ששומר על שלל
הגוף	רפוי, מתנועע, זנב מכשכש בתנועה רחבה	נוקשה, נמוך, הראש מעל החפץ
מה הוא עושה עם החפץ	מראה לכם אותו, מחכה שתזוזו	לוקח לפינה, מתחת לשולחן או למיטה
כשאתם מתקרבים	בורח ומסתכל אחורה, חוזר אם עוצרים	קופא, לועס מהר יותר, מסתכל מהצד
קולות	אין, או נביחת משחק	נהמה נמוכה, לפעמים חשיפת שיניים
מה עובד	להפסיק לרדוף, להחליף, ללמד הבאה	ניהול, החלפה ממרחק, עבודה על רכושנות

השורה האחרונה היא העיקר. כלב שמשחק מתוגמל על מרדף, ולכן מפסיקים לרדוף. כלב ששומר על שלל מתוגמל על הרחקה, ולכן לא נכנסים איתו לעימות בכלל. מי שמתייחס לכלב השני כאילו הוא הראשון, ומנסה לתפוס אותו בכוח, בונה בדיוק את הרכושנות שהוא חושש ממנה. אם אתם מזהים את הכלב שלכם בעמודה השמאלית, קראו גם את העמוד על כלב שנוהם כשמתקרבים לאוכל או לצעצוע, כי שם נמצאת עיקר העבודה.

מה מחריף את זה? הטעויות שאני רואה בכל בית

לרדוף. זאת הטעות הראשונה וגם הגדולה. מרדף הוא בדיוק הפרס שהכלב חיפש. ואם אתם תופסים אותו בסוף ולוקחים בכוח, הוא לומד גם לברוח מהר יותר בפעם הבאה, וגם לבלוע לפני שתגיעו.

לנזוף כשהוא מגיע עם החפץ. כלב שהביא לכם גרב והתקבל בכעס לומד לא להביא. בפעם הבאה הוא ייקח את הגרב מתחת למיטה, ושם הוא עלול ללעוס ולבלוע אותה.

לפתוח את הפה בכוח. זה עובד פעם אחת, ומלמד את הכלב שידיים שמתקרבות לפה שלו לוקחות. אצל חלק מהכלבים זאת הדרך הקצרה לנהמה.

להשאיר את הבית מלא בשלל. כביסה על הרצפה, נעליים בכניסה, שלטים על הספה הנמוכה. כל חפץ כזה הוא הזמנה. לא מצפים מגור בן חמישה חודשים לא לגעת בגרב שמונחת בגובה האף שלו.

שעמום. כלב שאין לו מה לעשות ימצא עיסוק, והגניבה היא עיסוק מצוין: יש בו חיפוש, יש בו ריצה, ויש בו קהל. זאת אותה בעיה שמניעה הרס חפצים ולעיסה של הכול, ולפעמים זה אותו כלב בשני ימים שונים.

מתי זה כבר עניין לווטרינר?

כלב שגונב בד, גומי או פלסטיק ובולע אותם הוא כבר לא בעיית אילוף בלבד. חפצים בלועים עלולים להיתקע במערכת העיכול, ולכן כל חשד לבליעה הוא שיחה לווטרינר, גם כשהכלב נראה בסדר. וכלב שמחפש ובולע חפצים שאינם מזון באופן קבוע צריך בדיקה רפואית לפני כל תוכנית.

יש כלבים שלא רק לוקחים, אלא בולעים כמעט כל מה שנכנס לפה. אצלם הגניבה היא סימפטום, והסיכון גבוה הרבה יותר. אם זה הכלב שלכם, העמוד על כלב שבולע חפצים מפרט מה בודקים ואיך מנהלים את הבית בזמן הזה. ושינוי פתאומי, כלב בוגר שלא נגע בדבר ופתאום מתחיל לאסוף וללעוס, הוא גם שאלה לבדוק עם הווטרינר.

מה עושים מחר בבוקר? תוכנית בשישה צעדים

התוכנית הזאת מתאימה לכלב שמשחק. כלב ששומר על שלל מתחיל משלבים 1 ו-2 בלבד, ועובד על רכושנות לפני הבאה.

1. מורידים את השלל מהרצפה. שבוע של בית מסודר: סל כביסה עם מכסה, נעליים בארון, שלטים במגירה, דלתות של חדרי ילדים סגורות. כל חפץ שלא נמצא בהישג יד הוא מרדף שלא קרה.
2. מפסיקים לרדוף, כולם. כשהכלב לוקח משהו לא מסוכן, אף אחד לא קם. מתעלמים, או עושים בדיוק את מה שבטיפ: מתיישבים על הרצפה ומתעסקים במשהו אחר. בלי קהל, הגרב מאבדת מערכה מהר.
3. מלמדים החלפה. בזמן רגוע, נותנים לכלב צעצוע שהוא אוהב בינוני. אחרי כמה שניות מגישים לו ליד האף פרס טוב. ברגע שהוא משחרר, אומרים “תודה” או מילה קבועה, נותנים את הפרס, ומחזירים לו את הצעצוע. חמש החלפות כאלה ביום, בצעצועים שונים. הכלב לומד שלשחרר זה לא להפסיד, זה להרוויח.
4. מוסיפים מילה: שחרר. כשההחלפה עובדת בקלות, אומרים “שחרר” רגע לפני שמגישים את הפרס. אחרי כמה ימים אומרים את המילה, מחכים שנייה, ורק אז מגישים. כשהוא משחרר למשמע המילה, יש לכם כלי.
5. הופכים את הגניבה להבאה. כל פעם שהכלב מגיע אליכם עם חפץ, גם אסור, הוא מקבל פרס. כן, גם על הגרב. אתם מתגמלים את ההגעה אליכם, לא את הגניבה. אחרי שבוע או שבועיים רוב הכלבים מתחילים להביא דברים במקום לברוח איתם, ואז הבעיה כמעט נפתרת מעצמה: כלב שמביא הוא כלב שלא בורח.
6. ממלאים את החור. עשר עד חמש עשרה דקות ביום של עיסוק שהכלב בוחר: חיפוש פרסים בבית, צעצוע מזון, משחק משיכה עם חוקים. ואם יש לכם כלב שאוהב לשאת דברים בפה, תנו לו דברים לשאת. יש גזעים שזה פשוט מה שהם, ומאבק בזה הוא מאבק בכלב.

מה עושים כשהוא כבר תפס משהו?

מה בפה	מה עושים
חפץ לא מסוכן ולא יקר	מתעלמים, או מתיישבים ומזמינים אותו בשקט. כשמגיע, החלפה
חפץ יקר שלא נבלע	החלפה בפרס טוב במיוחד. בלי מרדף
משהו מסוכן: תרופה, עצם מבושלת, חוט, סוללה	זורקים פרסים לצד השני של החדר, מרימים כשהוא הולך, ומתקשרים לווטרינר אם נבלע משהו
כלב שנוהם על השלל	לא מתקרבים. זורקים פרס ממרחק, ומתייחסים לזה כרכושנות

איך מודדים התקדמות?

שלושה דברים, פעם בשבוע. כמה גניבות היו. כמה פעמים הכלב הביא חפץ אליכם מעצמו. וכמה שניות לוקח לו לשחרר כשאומרים “שחרר”. הגניבות יורדות, ההבאות עולות, והשחרור מתקצר. כשזה קורה, הדינמיקה כבר התהפכה.

ומה עם ילדים, אורחים וכלבים שנולדו לשאת?

בבית עם ילדים, הגניבה היא כמעט תמיד משחק של שניים. הילד צועק, רץ אחרי הכלב, הכלב מתלהב עוד יותר, ותוך דקה יש בסלון מרדף עם צחוקים, ולפעמים גם עם שיניים שתופסות שרוול. ילדים לא יכולים להיות אלה שמחליפים ולוקחים, וזה גם לא התפקיד שלהם. הכלל פשוט: ילד שהכלב לקח לו משהו קורא למבוגר, ולא רודף. והצעצועים של הילדים, בעיקר הקטנים, נשארים בחדר עם דלת סגורה. על הכללים הרחבים יותר יש מדריך שלם, ילדים וכלבים: כללי הבטיחות שכל בית צריך.

אורחים הם הזדמנות זהב מבחינת הכלב. תיקים על הרצפה, נעליים בכניסה, מעילים על הכיסא, וכולם מגיבים. לפני שמגיעים אורחים, מפנים את הכניסה ונותנים לכלב עיסוק משלו, ולא בוחנים את ההחלפה דווקא בערב הכי עמוס של החודש.

ויש כלבים שפשוט נולדו לשאת דברים בפה. רטריברים, ספנייל ורוב כלבי הציד שגודלו להביא. אצלם הדחף לאסוף ולשאת לא ייעלם, וגם לא צריך שייעלם. מה שמשנים הוא את הכתובת: הכלב מקבל סל צעצועים משלו, ובבוקר, כשמישהו נכנס הביתה, הוא מקבל משהו להביא לדלת. כלב שיש לו מה לשאת כשהוא מתרגש ילך פחות לחפש נעל.

כמה זמן זה לוקח באמת?

השבוע הראשון הוא שבוע של ניהול. אם הבית מסודר ואף אחד לא רודף, מספר הגניבות יורד כבר בימים הראשונים. לפעמים יש עלייה קצרה בהתחלה, כי הכלב מנסה חזק יותר לקבל את התגובה שהייתה פעם. זאת התפרצות כיבוי, והיא סימן שהשינוי עובד.

שבועיים עד ארבעה של החלפות יומיות, ורוב הכלבים משחררים חפץ במילה, לפחות בבית ובזמנים רגועים.

חודש עד חודשיים עד שההבאה מחליפה את הבריחה כהרגל. אצל כלבים בגיל ההתבגרות זה לפעמים יותר, כי הם בודקים כל גבול מחדש. וגור שגונב בגיל ארבעה חודשים יגנוב פחות בגיל שנה גם בזכות הגיל, אבל רק אם בינתיים הוא לא למד שבריחה היא המשחק הכי טוב בבית.

מתי זה גדול ממה שמסדרים לבד?

רוב הגניבות נפתרות בבית, עם ניהול, החלפה ומישהו שמפסיק לרדוף. יש מצבים שבהם כדאי לא לחכות:

• הכלב נוהם, מקשיח או נושך כשמתקרבים אליו עם חפץ. זאת שמירה על משאבים, ובבית עם ילדים זה עניין של בטיחות לפני הכול.
• הכלב בולע את מה שהוא גונב, או שכבר הייתה בליעה שדרשה טיפול.
• הגניבה היא חלק מכלב שלא נרגע בכלל: קופץ, נובח, הורס, ואין שום פקודה שמחזיקה. זה מצב של שליטה עצמית חסרה, לא של גרב.

במצבים כאלה, אילוף בתנאי פנסיון יכול לבנות את מה שחסר: שחרר והחלפה שמחזיקים גם כשיש התרגשות, למקום שהכלב באמת נשאר בו, ושגרה של שלושה אימונים ביום שבה הכלב לומד שהדרך לתשומת לב עוברת דרך שיתוף פעולה. במפגש המסירה בסיום אנחנו עוברים יחד על הבית שלכם: איפה השלל נמצא, מה עובר לארון, ומה כל אחד עושה כשהגרב בכל זאת יוצאת מהכביסה. כי כלב שחוזר לבית שבו כולם רודפים יחזור לברוח.