כלב שבולע חפצים

כלב שבולע חפצים הוא אחת הבעיות שבהן הבעלים חיים בדריכות קבועה. כל גרב שנפלה, כל גומיית שיער על השטיח, כל שקית בטיול, הם פוטנציאל ללילה במיון וטרינרי. ומה שמתסכל במיוחד הוא שהכלב נראה כאילו עושה את זה בכוונה: בדיוק כשמתקרבים אליו, הוא בולע. זה לא מקרי, ויש לזה הסבר. וברגע שמבינים אותו, אפשר לשנות את ההרגל ולהוריד את הסיכון.

קודם כל: מתי זה מצב חירום

חפץ שנבלע יכול לעבור את מערכת העיכול בלי בעיה, ויכול גם להיתקע. חסימה במעיים היא מצב חירום רפואי, ואי אפשר לדעת מבחוץ איזה חפץ יעבור ואיזה לא. לכן הכלל פשוט: אם ראיתם שהכלב בלע משהו שאינו אוכל, מתקשרים לווטרינר מיד, עוד לפני שמופיעים סימנים.

ואם לא ראיתם, אבל מופיע אחד מהסימנים האלה, פונים מיד:

• הקאות חוזרות, במיוחד כשהכלב מנסה להקיא ולא יוצא כלום.
• בטן נפוחה, קשה או רגישה למגע. כלב שמתכווץ או נוהם כשנוגעים בבטן.
• חוסר יציאות, או מאמץ בלי תוצאה.
• חוסר תיאבון ועייפות אצל כלב שבדרך כלל אוכל הכול.
• ריור חזק, או ניסיונות לבלוע שוב ושוב.

חלק מהחפצים מסוכנים במיוחד: חוטים, גומיות ושרוכים, שיכולים לגרום לנזק לאורך המעי. סוללות, מגנטים, תרופות ושקיות שהיה בהן אוכל. שאריות עצמות מבושלות. כל אלה הם סיבה לטלפון מיידי לווטרינר. ולא מנסים לגרום לכלב להקיא בבית בלי הנחיה, כי חלק מהחפצים גורמים לנזק גדול יותר בדרך חזרה.

איך זה נראה, ולמה זה לא רק “לעיסה”

יש הבדל חשוב בין כלב שלועס לבין כלב שבולע. כלב שלועס הורס את החפץ, משאיר חתיכות על הרצפה, ונהנה מהתהליך. כלב שבולע מכניס לפה ומעביר פנימה, לפעמים בשלמות. שני הדפוסים יכולים להתקיים אצל אותו כלב, אבל הם שונים בסיכון ובטיפול.

	כלב שלועס	כלב שבולע
מה נשאר	חתיכות על הרצפה	לרוב כלום
מה הוא רוצה	את התהליך, את התחושה בשיניים	את החפץ עצמו, או לסיים לפני שלוקחים
מתי זה קורה	לבד, בשעמום, בבקיעת שיניים	לעיתים קרובות דווקא כשמתקרבים אליו
הסיכון	בעיקר לרהיטים ולנעליים	חסימה ומצב חירום
הטיפול המרכזי	לעיסה מתאימה ופריקה	החלפה, סידור הבית והפסקת המרדף

על הצד של הלעיסה כתבתי בנפרד בעמוד על כלב שהורס חפצים ולועס הכול. כאן מדובר בבליעה, ובמה שקורה ברגע שבין החפץ בפה לבין החפץ בבטן.

למה הכלב בולע? ההיגיון שלו

סקרנות וגיל. גורים וכלבים צעירים חוקרים את העולם בפה. בתקופת בקיעת השיניים הצורך ללעוס חזק במיוחד, וחלק ממה שנלעס גם נבלע. אצל גורים זה חלק נורמלי של הגיל, והשאלה היא רק מה הם לומדים מזה.

המרדף. זה הלב של רוב המקרים שאני רואה. גור חוטף גרב. כל המשפחה קמה, רצה, קוראת, מנסה לתפוס. הגור מגלה שהגרב היא החפץ הכי מעניין בבית, כי היא מביאה את כולם. בפעם הבאה הוא חוטף ובורח. ובפעם שאחריה, כשמישהו מתקרב, הוא בולע. כי מבחינתו, מה שבבטן אף אחד כבר לא יכול לקחת. כך נוצר כלב שבולע דווקא כשרואים אותו. ההתנהגות הזאת קרובה מאוד לכלב שגונב חפצים ובורח איתם, והיא בעצם השלב הבא שלה.

שמירה. יש כלבים שבולעים כי הם חוששים לאבד את מה שמצאו. זה צד של רכושנות: הדרך הבטוחה ביותר לשמור על משאב היא לבלוע אותו.

שעמום. כלב שמבלה שעות בלי עיסוק מחפש מה לעשות עם הפה. חפצים שנמצאים בהישג יד, כמו גרביים, צעצועים של ילדים ושקיות, הם המועמדים הראשונים.

כלבים שנולדו לשאת. יש כלבים שהפה שלהם פשוט רוצה להחזיק משהו. במה שאני רואה, כלבי רטריבר, לברדורים וגולדנים, ותערובות שלהם, מסתובבים בבית עם נעל או כרית בפה הרבה יותר מאחרים, ולא מתוך כוונה להרוס. אצל כלבים כאלה, הדרך הטובה ביותר היא לתת לנטייה הזאת כתובת: צעצוע גדול ובטוח שמותר לשאת, ומשחקי הבאה שבהם הכלב מביא ומחליף. כלב שיש לו משהו מותר לשאת בפה בוחר בגרב פחות. וחשוב לבחור צעצוע גדול מספיק כדי שאי אפשר יהיה לבלוע אותו, ולהחליף אותו כשהוא מתחיל להתפרק.

סיבה רפואית. כלב שאוכל באופן קבוע דברים שאינם אוכל, כמו אבנים, אדמה, טיח או בד, יכול לסבול מחוסר תזונתי, מבעיה במערכת העיכול או מרעב. זה צריך בדיקה אצל הווטרינר לפני כל אילוף.

מה מחמיר את הבליעה

• לרדוף אחרי הכלב. כל מרדף מלמד שהחפץ שווה הרבה, ושצריך להיפטר ממנו מהר. זאת הטעות הנפוצה ביותר, והיא זאת שהופכת כלב שלועס לכלב שבולע.
• לפתוח לו את הפה בכוח. זה עובד פעם אחת, ומלמד את הכלב לבלוע מהר יותר בפעם הבאה. אצל חלק מהכלבים זה גם מתחיל שמירה עם נהמה.
• לצעוק “לא!” ולהתקרב. הכלב שומע את הקול, רואה אתכם מתקרבים, ומבין שהזמן קצר.
• להשאיר חפצים בהישג יד. כל גרב על הרצפה היא הזדמנות להתאמן על ההרגל.
• להעניש אחרי שבלע. הכלב לא מקשר את העונש לבליעה, אלא לכם שמתקרבים. וזה בדיוק מה שמחזק את הבליעה הבאה.

התוכנית לבית: מה עושים מחר בבוקר

1. מחר בבוקר: מסדרים את הבית. עוברים על הבית בגובה של הכלב. גרביים, נעליים, גומיות, צעצועים של ילדים, כבלים, שקיות ופחי אשפה פתוחים, הכול למעלה או מאחורי דלת. העמוד על בית בטוח לכלב מפרט רשימה מלאה. בשבועות הראשונים, הכלב לא נשאר לבד בחדר שלא עבר בדיקה.
2. מפסיקים את המרדף. מהיום, אף אחד בבית לא רץ אחרי הכלב עם חפץ בפה. כולם, כולל הילדים.
3. מלמדים “שחרר” בתור משחק. בזמן שאין לחץ, נותנים לכלב צעצוע שהוא לא מאוד אוהב. מציגים פרס טוב ליד האף, אומרים פעם אחת “שחרר”, וכשהוא עוזב, נותנים את הפרס ומחזירים לו את הצעצוע. עשרות פעמים, בימים שונים. הכלב לומד ששחרר לא אומר שהחפץ נעלם, אלא שמגיע משהו טוב והחפץ לרוב חוזר.
4. מעלים בהדרגה את ערך החפץ. אחרי שבוע או שבועיים, עוברים לצעצועים שהוא אוהב יותר, ואז לחפצים שהוא בדרך כלל חוטף. הפרס צריך להיות שווה יותר מהחפץ.
5. מלמדים “עזוב” לפני שהחפץ בפה. על הרצפה, בבית ואחר כך בטיול, מניחים פרס או חפץ, ומלמדים את הכלב להסתכל עליכם במקום לקחת. עזוב הוא מה שמונע את הבליעה עוד לפני שהיא מתחילה.
6. כשהוא כבר חטף משהו: מחליפים. הולכים בשקט למקום אחר, פותחים את המקרר, ומפילים אוכל טוב על הרצפה במרחק ממנו. ברוב המקרים הכלב יעזוב ויבוא. מרימים את החפץ אחר כך, בלי דרמה. אם הכלב לא עוזב גם מול האוכל הכי טוב, ואין סכנה מיידית, לא מתקרבים אליו. מחכים, ומנסים שוב אחרי דקה עם משהו שווה יותר. ואם החפץ מסוכן ממש, כמו תרופה או סוללה, מתקשרים לווטרינר מיד, גם אם הכלב עוד לא בלע.
7. ממלאים את הצורך בפה. לעיסה בטוחה ומתאימה לגודל הכלב, ארוחות בצעצוע מזון, ומשחקי חיפוש. כלב שהפה שלו עסוק בדבר מותר מחפש פחות דברים אסורים.

כשיש ילדים בבית

בבית עם ילדים, רוב החפצים שהכלב בולע שייכים להם: גרביים, חלקים של משחקי הרכבה, גומיות שיער, בובות קטנות ועפרונות. וגם רוב המרדפים מתחילים מהם, כי ילד שהכלב לקח לו צעצוע רודף אחריו באופן טבעי לגמרי. לכן התוכנית בבית כזה כוללת גם את הילדים, ברמה שמתאימה לגיל שלהם.

הכלל הראשון לילדים הוא שאף פעם לא רודפים אחרי הכלב ולא מוציאים לו דברים מהפה. כשהכלב לוקח משהו, הילד קורא למבוגר, והמבוגר עושה את ההחלפה. הכלל השני הוא שהצעצועים הקטנים חיים בחדר של הילדים, עם דלת סגורה או שער. וכלל שלישי, שילדים בדרך כלל אוהבים: פעם ביום, בזמן רגוע, ילד גדול מספיק מתרגל עם המבוגר את משחק ההחלפה עם צעצוע של הכלב. הכלב לומד שגם ילדים מביאים משהו טוב כשהוא עוזב, והילד לומד שיש דרך לקבל את הצעצוע בחזרה בלי מרדף.

ובטיול

בטיול קשה יותר לשלוט במה שעל הרצפה. ברחובות עם הרבה זבל או חצץ, רצועה קצרה יותר מהרגיל, והליכה במרכז המדרכה. אצל כלבים שבולעים הרבה בחוץ, מחסום פה מסוג סל, שהכלב מורגל אליו בעזרת פרסים, הוא כלי שמאפשר לו לטייל ולרחרח בחופשיות בלי סכנה. ובמקביל מתרגלים “עזוב” גם בחוץ, קודם עם דברים פשוטים ואחר כך עם הגירויים האמיתיים.

איך מודדים התקדמות

שלושה דברים פשוטים לעקוב אחריהם: כמה פעמים בשבוע הכלב חטף משהו, באיזה אחוז מהפעמים הוא עזב בהחלפה, וכמה פעמים בשבוע הוא בלע. בשבועות הראשונים המספר הראשון אמור לרדת בזכות סידור הבית, והשני לעלות בזכות התרגול. כלב שחוטף גרב ומביא אותה אליכם בשביל ההחלפה הוא סימן מצוין, גם אם זה נראה כמו עוד בעיה: הוא כבר לא בורח, הוא בא להתמקח.

כמה זמן זה לוקח באמת?

אצל גור שעוד לא קיבע את ההרגל, סידור הבית ותרגול של החלפה משנים את התמונה תוך שבועות ספורים. אצל כלב בוגר שבולע דווקא כשמתקרבים אליו, בונים “שחרר” אמין לאורך חודש עד שלושה חודשים של תרגול יומי, וההרגל של להשאיר את הבית מסודר נשאר לתמיד. אצל כלב שאוכל דברים שאינם אוכל בגלל סיבה רפואית, הזמן תלוי בטיפול של הווטרינר.

איך נראה השינוי בפועל? בשבוע הראשון, אחרי שהבית מסודר והמרדפים נפסקו, יש בדרך כלל פחות הזדמנויות ולכן פחות אירועים, אבל הכלב עדיין בורח עם מה שהוא מוצא. בשבוע השני והשלישי, כשמשחק ההחלפה כבר מוכר, הוא מתחיל לעצור ולהסתכל עליכם כשאתם הולכים למטבח, במקום לברוח. ובחודש השני, אצל רוב הכלבים, החטיפה עצמה נעשית נדירה יותר, כי היא כבר לא מביאה את הריגוש של פעם. יהיו גם ימים של נסיגה, בעיקר כשיש אורחים, ילדים שמשחקים בקול או שינוי בשגרה, וזה צפוי.

וחשוב לזכור: גם כלב שהשתפר מאוד הוא עדיין כלב שבולע כשהוא יכול. הסידור של הבית הוא לא שלב זמני, הוא הרגל של הבית.

אילו סימנים אומרים שצריך יותר מתוכנית ביתית?

• בליעה חוזרת של חפצים מסוכנים, למרות סידור הבית.
• נהמה או נשיכה כשמתקרבים לכלב שמחזיק חפץ. זאת שמירה, והיא צריכה הערכה מקצועית, במיוחד בבית עם ילדים.
• אכילה קבועה של דברים שאינם אוכל, כמו אבנים, אדמה או בד. קודם הווטרינר.
• ניתוח או טיפול בעבר בגלל חפץ שנבלע. כלב כזה צריך תוכנית ברורה, לא ניסוי וטעייה.

איך אילוף בתנאי פנסיון עוזר לכלב שבולע

אצל כלב שבולע בעיקר בגלל מרדף, שעמום ואנרגיה עודפת, אילוף בתנאי פנסיון נותן שלושה שבועות שבהם הכלב לומד לעזוב ולהחליף בתנאים מבוקרים, כל יום, עם מסגרת ברורה ובלי מרדפים. הוא חוזר הביתה עם פקודות בסיס שמחזיקות, והבעלים לומדים במפגש שאחרי שבועיים ובמפגש המסירה בסיום איך לשמור על זה בבית שלהם, עם הגרביים שלהם והילדים שלהם. אצל כלב שבולע מסיבה רפואית, הסדר הפוך: קודם הווטרינר.