אילוף צ'יוואווה

הצ’יוואווה הוא הכלב שהכי מעט אנשים חושבים שצריך לאלף, ואחד הכלבים שהכי צריכים את זה. כלב של שניים או שלושה קילו שנובח על כל אורח, נוהם על בן הזוג ונושך כשמנסים להרים אותו נראה מצחיק בסרטון. בבית, לחיות איתו זה כבר פחות מצחיק. והחדשות הטובות הן שכמעט שום דבר מזה לא קבוע.

מה הצ’יוואווה צריך, ולמה הוא מתנהג כמו כלב גדול?

הצ’יוואווה הוא כלב חברה קטן מאוד, שבדרך כלל קשור מאוד לאדם אחד או שניים. הוא לרוב ערני, קולני, חושד בזרים, ומרגיש את כל מה שקורה סביבו. זה לא כלב שגודל לעבודה בשדה, וזה ניכר. הוא לא צריך משימה. הוא צריך להרגיש בטוח.

והנקודה שבעלים לא רואים: כלב בגודל הזה חי בעולם שבו כמעט כל דבר גדול ממנו. כל יד היא ענקית, כל רגל יכולה לדרוך עליו, וכל כלב ברחוב הוא בגודל של סוס. הרבה מההתנהגויות שנראות כמו חוצפה, נביחה על כל דבר, נהימה, הקדמת מכה, הן במקור פחד. כלב קטן שמפחד לא יכול לברוח מהר ולא יכול להתגונן, ולכן הוא מזהיר בקול רם ומוקדם.

זה לא אומר שכל צ’יוואווה מפחד, וגם לא שמותר לו לנשוך. זה אומר שכשבאים לאלף אותו, השאלה הראשונה היא למה הוא עושה את זה, לא איך עוצרים את זה.

עם מה בעלים של צ’יוואווה מתקשרים אליי?

נביחות על דלת, אורחים ורעשים. נהימה ונשיכה כשמרימים אותו, מנגבים לו את הכפות או שמים רתמה. שמירת מקום על הספה, על המיטה, ועל האדם שהוא הכי קשור אליו. פחד מאנשים זרים. הרגלי נקיון, ובמיוחד בחורף. ותגובות לכלבים גדולים ברחוב.

שימו לב שכמעט כל הרשימה עוסקת בגוף ובמרחב שלו. אצל כלב גדול, השיחות הן על רצועה, קריאה ואורחים. אצל צ’יוואווה, הן על ידיים, ברכיים וספה. וזה הגיוני: הוא מבלה בהם חלק גדול מהיום.

וההבחנה שמשנה את הטיפול: נהימה מתוך פחד מול נהימה מתוך שמירה. צ’יוואווה שנוהם על יד שמתקרבת, עם גוף שנסוג ואוזניים לאחור, מפחד מהיד. צ’יוואווה שנוהם על בן הזוג רק כשהוא על הברכיים של מישהו אחר, שומר. הראשון צריך ללמוד שידיים הן צפויות ובטוחות. השני צריך פחות זמן על הברכיים, ויותר זמן על הרצפה.

איך מאלפים כלב בגודל של שני קילו?

מהרצפה, לא מהידיים. זה העיקרון הכי חשוב עם צ’יוואווה. כלב שמבלה את רוב היום בידיים לומד את העולם מגובה של מטר וחצי, ולא לומד להתמודד איתו מהגובה שלו. ככל שהוא יותר על הרגליים שלו, הוא לומד יותר.

רוב הצ’יוואווה מונעים מאוכל, ולומדים מהר. אבל הפרסים חייבים להיות קטנים מאוד, בגודל של חצי גרגר, אחרת עשר חזרות הן ארוחה שלמה. ואימונים קצרים: שתיים עד שלוש דקות, כמה פעמים ביום. והם לרוב רגישים מאוד לטון. צעקה על צ’יוואווה לא מלמדת אותו כלום חוץ מזה שאתם עוד דבר שאפשר לפחד ממנו.

והעיקרון השני: לתת לו לבחור. אורח שמתכופף ומושיט יד לכלב קטן מפחיד אותו פי כמה מאורח שמתעלם ממנו. אצל צ’יוואווה, כמעט כל היכרות טובה מתחילה מזה שאף אחד לא נוגע בו עד שהוא בא בעצמו.

מה עושים מחר בבוקר

1. בוחרים מילה קבועה לפני כל הרמה, ומתגמלים אחריה. ומרימים פחות: אם הוא יכול ללכת, הוא הולך.
2. עוברים מקולר לרתמה רכה, ומרגילים אותו אליה עם פרסים לפני שמשתמשים בה.
3. מבקשים מאורחים להתעלם ממנו, לשבת, ולזרוק לו גרגר על הרצפה מרחוק. הוא יחליט מתי להתקרב.
4. כשמישהו מתקרב אליכם על הספה והוא נוהם, מורידים אותו לרצפה בשקט, בלי עונש.
5. יוצאים לטיול קצר כל יום, גם כשאין צורך בצרכים, כדי שיפגוש את העולם מהרגליים שלו.

מה לא לעשות

לא להרים אותו בכל פעם שמתקרב כלב. זה מגן עליו ברגע, ומונע ממנו ללמוד לעבור ליד כלב לעולם. לא להעניש נהמה, כי אז הוא ידלג עליה ישר לשיניים. לא לצחוק כשהוא נובח על אורח, כי צחוק הוא תגובה, ותגובה מחזקת. ולא להושיט לו יד מלמעלה כדי שירגיש בטוח, כי מבחינתו זה בדיוק להפך.

כלב קטן, אז לא צריך לאלף אותו?

זה המיתוס שהכי הרבה צ’יוואווה משלמים עליו, ואני רוצה להיות ישיר לגביו. הגודל משנה את הזהירות, לא את הצורך. כלב של שני קילו צריך לדעת לבוא כשקוראים לו, ללכת ברצועה, להישאר במקום, ולקבל מגע, בדיוק כמו כלב של ארבעים. אולי אפילו יותר, כי הוא שביר יותר וכל טעות יכולה לעלות לו ביוקר.

מה שקורה בפועל הוא שהתנהגויות שאצל כלב גדול היו מטופלות בגיל חצי שנה, אצל צ’יוואווה מקבלות צחוק. הנביחה מצחיקה, הנהימה חמודה, והנשיכה לא כואבת. ואז, אחרי שנתיים, יש בבית כלב שאי אפשר לגעת בו, אי אפשר להשאיר אצל ההורים, ואי אפשר לקחת לווטרינר בלי מחסום. וזה כבר לא מצחיק אף אחד, וגם לא את הכלב, שחי בתחושה מתמדת שהוא צריך להגן על עצמו.

אילוף של כלב קטן הוא לא עניין של שליטה. הוא עניין של כמה רגוע הכלב בעולם שלו. כלב שיודע מה יקרה כשמרימים אותו, ושלמד שאורחים זה דבר טוב, לא צריך לנבוח ולנהום. הוא פשוט חי.

כמה פעילות צ’יוואווה צריך, ומה עם סוציאליזציה?

פחות תנועה מרוב הכלבים, אבל לא פחות עולם. ובשביל זה בדיוק קיימת סוציאליזציה: לא להכיר כמה שיותר כלבים, אלא ללמוד בקצב שלו שהעולם הוא מקום צפוי. צ’יוואווה בוגר ובריא מסתדר לרוב עם שניים או שלושה טיולים קצרים ביום, ועוד משחק בבית. אבל הטיולים האלה הם לא בשביל השרירים, הם בשביל הראש. כל ריח, כל אדם שעובר במרחק, כל כלב שהוא רואה ולא קורה כלום, הם שיעור.

בסוציאליזציה של צ’יוואווה, המרחק הוא הכול. כלב גדול שמתקרב אליו בגינת הכלבים יכול להיות חוויה מפחידה גם אם הכלב הגדול רק רוצה להריח. עדיף לפגוש כלבים רגועים בגודל מתאים, מרחוק, ולהתקרב בהדרגה. ובחורף, צ’יוואווה קר לו באמת, ולכן בגד חם לטיול הוא לא קישוט. כלב שרועד מקור בטיול לא לומד שום דבר, וגם לא נהנה, ויש סיכוי טוב שבפעם הבאה הוא יתנגד ליציאה. אם הוא מסרב לצאת בבוקר של חורף, נסו קודם בגד ושעה מאוחרת יותר, לפני שמחליטים שזאת בעיית התנהגות.

ובקיץ, המדרכה קרובה אליו מאוד. בודקים את האספלט ביד לפני שיוצאים, ומעבירים את הטיולים לשעות הקרירות.

מה לבדוק עם הווטרינר?

אצל צ’יוואווה יש כמה דברים שאני מבקש לבדוק, כי הם יכולים להיראות כמו בעיית התנהגות. שיעול שנשמע כמו צפירה או נחירה, במיוחד כשהוא מושך ברצועה, הוא סיבה לבדיקה, וגם סיבה טובה לעבור לרתמה. שיניים: כלבים קטנים נוטים לבעיות שיניים, וכלב עם שן כואבת הוא כלב עצבני שנוהם כשנוגעים לו בפנים. וברכיים: צ’יוואווה שמדלג לפעמים על רגל אחורית, צריך שהווטרינר יסתכל.

אצל גורים קטנים מאוד, חולשה פתאומית, רעד או חוסר תגובה הם מצב חירום שצריך לטפל בו מייד אצל הווטרינר, לא לחכות לראות. וכמו בכל כלב, נהימה חדשה כשנוגעים במקום מסוים היא קודם כל שאלה של כאב. עוד על איך מרגילים כלב לטיפול ולבדיקות בעמוד על הרגלת טיפול וביקורי וטרינר.

כמה זמן זה לוקח, ומה משתנה בשלושה שבועות אצלי?

מילה לפני הרמה משנה את התגובה בתוך ימים. נביחה על אורחים מתחילה לרדת אחרי שבועיים או שלושה של עבודה עקבית, כשכל האורחים משחקים לפי אותם כללים. פחד מזרים ושמירה על הבעלים הם עבודה של חודשים, ותלויים בכמה זמן הם תורגלו. ונקיון משתנה מהר כשהשגרה קבועה.

באילוף בתנאי פנסיון צ’יוואווה מקבל שלושה אימונים קצרים ביום וטיולים יומיומיים, והכי חשוב: הוא על הרצפה. בלי ידיים שמרימות אותו מכל דבר, הוא מגלה מהר שהוא מסוגל לעבור ליד דברים בעצמו. אני עובד איתו בקצב שלו ובמרחק שבו הוא עוד רגוע. אני גם אומר את זה ביושר: חלק גדול מהשינוי אצל צ’יוואווה תלוי במה שקורה כשהוא חוזר הביתה. אם כולם חוזרים להרים אותו מכל רעש, הוא יחזור לנבוח מכל רעש. לכן המפגש איתכם אחרי שבועיים ומפגש המסירה בסיום עוסקים בעיקר בידיים שלכם.

ומתי זה כבר גדול ממה שמסדרים לבד? כשהוא נושך את בני הבית, כשאי אפשר לטפל בו או לקחת אותו לווטרינר, או כשהפחד שלו מצמצם את החיים של כולם. ומתי לא צריך? צ’יוואווה צעיר עם בית שמוכן להוריד אותו לרצפה ולעבוד חמש דקות ביום, יכול להתקדם מצוין לבד.