אילוף פיטבול

הבית הוא בדרך כלל לא הבעיה. העבודה האמיתית עם פיטבול היא במפגש ברחוב. והכלב קורא את המתח של מי שמחזיק את הרצועה לפני כל דבר אחר, ולכן העמוד הזה עוסק בכם לא פחות מאשר בו.

למה הפיטבול מתוק בבית ובלתי אפשרי ברחוב?

כי אלה שתי תכונות נפרדות שאף פעם לא היו קשורות זו בזו. הכלבים מהטיפוס הזה נבחרו לאורך דורות לכוח, להתמדה ולסף כאב גבוה, ובמקביל לעבודה צמודה מול אדם. מה שלא נבחר בהם הוא סבילות לכלבים זרים. התוצאה היא לעיתים קרובות כלב חברותי מאוד לאנשים שיכול להיות בררן מאוד לגבי כלבים.

שתי המילים שהכי שימושיות כאן הן התמדה וסף כאב. התמדה אומרת שהכלב לא מרפה ממה שהתחיל, וזה המנוע שעושה אותו כל כך קל ללמד. סף כאב גבוה אומר שהוא פחות מושפע מאי נוחות, ולכן גם לא נעצר בגללה. שניהם ניטרליים לגמרי: הם עובדים בדיוק אותו דבר על הרגל טוב.

מה שאני לא אגיד לכם, וגם אף אחד אחר לא אמור, זה מה הכלב שלכם יעשה. זה לא נגזר מהגזע. אני מסתכל על כלב אחד בכל פעם, על מה שקרה לו עד היום ועל מה שהוא עושה בפועל, ובזה אני משתמש כדי לבנות עבורו את התוכנית.

מה בעלים של פיטבול אומרים לי בשיחה הראשונה?

שהוא הכלב הכי טוב בעולם בבית, ושברחוב הם כבר לא נהנים מהטיול. שהוא מעיף אותם כשהוא נדלק. שהוא קופץ על אורחים מרוב שמחה והם חוששים שזה ייראה אחרת. ושהם התחילו לצאת איתו בשעות שאין בהן כלבים, כדי לא להסתכן באירוע.

ויש עוד חלק שכמעט אף אחד לא אומר בהתחלה, ואני אגיד אותו בשבילכם: החשש ממה שאנשים יחשבו. אנשים עם הגזע הזה מגיעים לרחוב דרוכים, לא בגלל הכלב אלא בגלל המבטים. זה משנה את ההליכה, את אחיזת הרצועה ואת קצב הנשימה, והכלב מקבל את כל זה כמידע שמשהו עומד לקרות.

לכן בעבודה עם הגזע הזה אני מתייחס לבעלים לא פחות מאשר לכלב. זאת לא אמירה יפה, זה התנאי: כלב חזק עם בעלים מתוחים יישאר כלב חזק עם בעלים מתוחים, גם אחרי שהוא יידע לשבת מצוין.

מה כדאי לדעת על הרגולציה בישראל לפני שמתחילים?

שיש הסדרה שנוגעת לגזעים מסוימים ולכלבים שסווגו כמסוכנים, והיא עוסקת ברישוי, בזיהוי ובאופן ההחזקה. אני מאלף ולא עורך דין, ולכן את מה שחל עליכם בפועל בודקים מול הרשות המקומית ומול הווטרינר העירוני. אני לא הכתובת לייעוץ משפטי ולא מתיימר להיות.

מה שכן נוגע לאילוף זאת מסקנה מעשית אחת: בגזע הזה אני ממליץ ללמד את הכלב לקבל בשלווה טיפול וציוד הרבה לפני שיהיה בזה צורך. כלב שמכיר מגע בכפות, בפה ובאוזניים, שיודע לעמוד רגוע בזמן בדיקה ושרגיל לציוד שהוא לובש, נכנס לכל סיטואציה עתידית בלי דרמה. על הצד הזה כתבתי בעמוד על מגע, טיפוח וביקורים אצל הווטרינר.

בישראל פיטבול נמנה עם הגזעים שמוגדרים בחוק כמסוכנים, וזה מביא איתו חובות במרחב הציבורי כמו זמם ורצועה, ודרישות רישוי. את הכללים העדכניים כדאי לבדוק מול השירות הווטרינרי ברשות המקומית שלכם, כי הם משתנים מעת לעת.

אם המצב שלכם מחייב זמם, כדאי שיהיה ברור מה הוא כן ומה לא: הוא פריט ציוד, הוא לא מטפל בשום בעיה, והוא בטח לא כלי אילוף. מלמדים אותו בשלבים קצרים ורגועים לאורך שבועות, עם פרסים, הרבה לפני היום שבו צריך אותו. זמם שמוצג לראשונה בתוך משבר ייזכר כעונש.

מה קל באילוף פיטבול ומה באמת קשה?

קל ללמד אותו, קשה להוריד אותו. הוא מהכלבים הנוחים ביותר לאימון שאני פוגש: מרוכז באדם, עובד בשמחה, לא נשבר מטעות וסובל חזרות. הקושי כולו מרוכז בשלב אחד, והוא השלב שאחרי שהעוררות כבר עלתה.

מה קל	מה באמת קשה
מכוון מאוד לאדם, ולכן קל להחזיק את תשומת הלב שלו באימון	ירידה מעוררות. אחרי שהוא עלה, הוא לא נכבה מעצמו תוך שנייה
עובד יפה מול אוכל ומול שבח, ונהנה מהאימון עצמו	כוח פיזי שמחייב את הבעלים להיות מדויק מראש, לא חזק בדיעבד
סובל הרבה חזרות בלי להשתעמם, ולכן אפשר לבסס איתו הרגלים היטב	הסבילות לכלבים אחרים משתנה אצל חלק מהכלבים בהתבגרות, בערך בין שנה לשלוש
מתאושש מהר מטעות באימון ולא נשבר ממנה	הוא מתמיד. מה שהוא התחיל הוא ממשיך, וזה נכון להרגל טוב בדיוק כמו לרע

המסקנה המעשית מהעמודה השנייה פשוטה: עם הגזע הזה לא מחכים שהכלב יירגע לבד באמצע אירוע. מתכננים כך שהאירוע לא יגיע לשם מלכתחילה, ועובדים במרחק שבו הכלב עדיין מסוגל לחשוב, מתחת לסף שלו.

האם פיטבול הוא כלב תוקפני מטבעו?

את השאלה הזאת אני שומע בעיקר סביב התפרצות ברצועה. ברוב המקרים שאני רואה זה תסכול של כלב שמעולם לא למד לחלוף ליד כלב אחר בלי אירוע, ולא תכונה גזעית. אותו דפוס בדיוק מופיע אצל כלבים קטנים, רק ששם קוראים לזה חצוף ולא מפחיד.

בכיוון השני, יש משהו שכן שייך לגזע וכדאי לקחת ברצינות: כוח והתמדה. הם לא אומרים שום דבר על כוונות, והם כן אומרים שטעות מתגלגלת כאן רחוק יותר מאשר עם כלב של שבעה קילו. לכן הדיוק והמניעה חשובים כאן יותר, ולא הקשיחות.

אני מאמין כי יש להתייחס לכלב כאל בעל חיים, להציב לו גבולות ולשמור על סדר יום והתנהגות עקביים בסביבתו.

מה הטעות שחוזרת אצל בעלים של פיטבול?

מתחילים להימנע במקום ללמד. יוצאים בשעות ריקות, חוצים כביש כשרואים כלב, מוותרים על הפארק. אחרי חודשיים הכלב פוגש שני כלבים בחודש במקום עשרים, וכל מפגש הפך לאירוע נדיר וטעון. ההימנעות מרגישה כמו פתרון בשבוע הראשון ומחמירה את המצב בחודש השלישי.

הטעות השנייה מתרחשת בתוך היד. אתם רואים כלב מרחוק, היד נסגרת, הרצועה נמתחת, ורק אחר כך הכלב מגיב. מבחינתו הסדר הפוך לגמרי ממה שאתם חווים: קודם הרצועה נמתחה, ואז הופיע כלב. אחרי מספיק חזרות, הרצועה המתוחה היא הסימן שמשהו עומד לקרות, ואתם נתתם אותו. זה המנגנון שמאחורי רוב התגובתיות ברצועה.

והטעות השלישית היא להחליף מיומנות בכוח. כשהכלב מושך חזק, התגובה האינסטינקטיבית היא לחפש ציוד חזק יותר או אחיזה חזקה יותר. זה פותר שלושה ימים. את העניין באמת מזיז דבר אחד: לשנות את המרחק שבו אתם עובדים, כך שהכלב מצליח. כלב שמצליח חוזר על ההצלחה. כלב שמושך חזק מטופל דרך משיכה ברצועה, לא דרך ציוד שכואב.

מה אפשר לעשות כבר מחר בטיול?

לעבוד על מרחק במקום על מפגש. כמעט כל שיפור אצל כלב שמתפרץ ברחוב מגיע משינוי אחד: להפסיק להתקרב לכלבים אחרים, ולהתחיל לצבור הרבה מעברים רגועים מרחוק. שישה צעדים, בלי שום ציוד מיוחד.

1. מצאו את המרחק שבו הכלב עדיין מסוגל להסתכל עליכם כשכלב אחר בשטח. זה מרחק העבודה שלכם, ולא מטר אחד פחות ממנו.
2. שמרו על רצועה רפויה גם כשאתם מתוחים. אם היד נסגרת, שחררו אצבע, הורידו את הכתפיים ונשפו החוצה. הכלב מקבל את זה מיד.
3. אל תעצרו מול הכלב השני. ממשיכים בתנועה, בקשת רחבה. עמידה מול כלב היא בדיוק התנוחה שמעלה את המתח בשני הצדדים.
4. תגמלו מעברים משעממים. כל פעם שהכלב חלף ליד כלב אחר ולא קרה כלום, זה מה ששווה לסמן. בלי לחכות לרגע הקשה.
5. הגדילו את מספר המפגשים, לא את הקרבה. עשרים מעברים מרחוק בשבוע עושים יותר מניסיון אחד של היכרות מקרוב.
6. תעדו כל אירוע: מרחק, מי היה הכלב השני, מה קרה בחמש הדקות שלפני. אחרי שבוע תראו תבנית שאי אפשר לראות מהזיכרון.

ומה שלא עובד: לתת לשני הכלבים לסדר את זה ביניהם. ברוב המקרים אחד מהם לומד שזה עבד, והשני לומד שכלבים הם צרה. גינת כלבים היא גם לא מגרש אימונים, היא מקום שבו אתם מוותרים על כל שליטה במה שקורה, עם כלב שקשה להוריד אותו מעוררות.

כמה פעילות פיטבול צריך, ואיזו?

כלב חזק ומתמיד צריך פריקה אמיתית, אבל כזאת שמסתיימת בירידה ולא בשיא. שתי יציאות ביום, אחת מהן ארוכה ושקטה עם הרבה זמן לרחרח, ועבודה קצרה של עשר דקות על פקודות ועל הליכה לידכם, עושות לו יותר ממשחק משיכה פראי או ממרדף אחרי כדור. אם משחקים במשיכה, משחקים עם כללים: הוא משחרר כשמבקשים, והמשחק נגמר לפני שהוא מתלהט.

כמה זמן זה לוקח? את ההבדל ברצועה ובטון שלכם רואים לרוב בשבועיים הראשונים. היכולת לחלוף ליד כלב אחר במרחק קצר נבנית בחודשים, וחלק מהכלבים יעדיפו מרחק גם אחרי עבודה טובה. זה בסדר. המטרה היא כלב שמסוגל לחלוף, לא כלב שאוהב כל כלב.

מתי מאחורי העצבנות מסתתר משהו רפואי?

כשיש גירוד. הטיפוס הזה ידוע בנטייה לרגישויות עור ולאלרגיות, ועור שמגרד כל היום מקצר לכל כלב את הפתיל. כלב שלא ישן ברצף, שמלקק כפות עד שהן אדומות ושמתגרד בלילה, יגיב מהר יותר לכל דבר ביום, וזה נקרא בבית בטעות התנהגות.

מה שווה לבדוק אצל וטרינר לפני שמאשימים את האופי

• גירוד כרוני, ליקוק כפות, עור אדום בבטן או בין האצבעות
• אוזניים מריחות או כהות, וטלטול ראש חוזר
• שינוי במשקל, בצמא או בפעילות בלי סיבה ברורה
• עצבנות שהופיעה פתאום אצל כלב בוגר, במיוחד סביב מגע
• שינה מקוטעת, או כלב שלא נרגע גם בערב בבית שקט

זה לא תחליף לבדיקה ולא אבחנה. זאת רשימה שמצדיקה לבדוק עם הווטרינר לפני שמתחילים תוכנית אילוף, כי כלב שלא מרגיש טוב לא לומד טוב.

מתי כדאי להכניס מאלף, ומה משתנה בפנסיון?

כשהגודל והכוח כבר הופכים כל טעות לאירוע, או כשאתם מרגישים שאתם לא מסוגלים לתרגל בבטחה לבד. עם כלב חזק אין מרווח ללמידה בניסוי וטעייה ברחוב, ולכן עדיף להתחיל מוקדם מדי מאשר מאוחר מדי. אם כבר היו פציעות או תקיפה, כדאי לקרוא קודם על כלב שמתפרץ על כלבים אחרים ולתאר לי את מה שקרה במדויק.

הדרך שאני עובד בה היא אילוף בתנאי פנסיון, שלושה שבועות שבהם הכלב גר אצלי ואנחנו עובדים כל יום. עם כלב חזק מה שקונה את השינוי הוא לא עוצמת האימון אלא התדירות שלו: 3 אימונים ביום, כל יום, בלי מפגש אחד שבו הוא מתפרץ ואז שבוע שלם שבו זה נשאר כך. הטיול היומי הוא חלק מהעבודה ולא הפסקה ממנה, ואני מוביל אותו בעצמי.

אחר כך עובדים עליכם, וכאן אני מקפיד במיוחד. יש מפגש אחד בפנסיון אחרי שבועיים, ואני רוצה לראות אתכם חולפים ליד כלב אחר ולא רק שומעים ממני איך עושים את זה. בסיום יש מפגש מסירה, כולל הרחוב שלכם, ואחרי זה חצי שנה של חזרות לתרגול בתיאום מראש. הגיל המינימלי לשהות אצלי הוא שלושה חודשים וחצי, בכל גזע.

ובגזע הזה אני מבקש דבר אחד מראש: ספרו לי את הסיפור המלא, כולל את האירועים הלא נעימים. אני לא כאן כדי לשפוט אתכם או את הכלב, אני כאן כדי לדעת מאיפה מתחילים. תיאור מרוכך הוא מה שמייצר הפתעות. ואם אני חושב שפנסיון לא נכון לכלב שלכם, אני אגיד את זה.